בתים נשדדו וספרי תורה הושחתו: החורבן בעקבות עלילת הדם בשפיירא

בחודש אדר תתקנ"ו, 1196, התרחשה עלילת דם בעיר שפיירא, שבה היתה קהילה יהודית עתיקת יומין. בערוץ הנחל שבסמוך לעיר נמצאה גופה. בלי דין ודברים ובלי שום בירור מינימלי, הוחלט על ידי המון הכפריים הנבערים כי מדובר בנוצרי שהיהודים רצחוהו. שתי כרכרות עם יהודים היו בדרכן לעיר. ההמונים עצרו אותם ורצחו בדם קר תשעה יהודים, שלא היה להם שום קשר למקרה ואף לא ידעו מה רוצים מחייהם.

רבה של שפייר היה רבי יצחק בר אשר, שכונה "ריב"א השני", שכן היה נכדו של ריב"א, תלמידו של רש"י הקדוש ומראשוני בעלי התוספות. בין ההרוגים היתה בתו הצעירה. היהודים הזדרזו לקבור את הנרצחים בקבר ישראל, אך הרשעים האכזריים הוציאו את בתו של ריב"א מקברה, ותלו את גופתה במרכז העיר בצורה מבזה ומשפילה. ריב"א לא יכול לראות את המחזה הנורא, ורץ בתוך ההמון כדי לכבד את זכרה של בתו ולמנוע את חילול גופתה. הרשעים רצחו גם אותו.

היהודים ראו כי כלתה אליהם הרעה, ונאספו מיד בבית הכנסת הישן של שפייר. הם עלו לעליית הגג ומשכו את הסולם למעלה – כך הרוויחו זמן שמנע מהפורעים להגיע אליהם באופן פיזי. באישון לילה הורידו את הסולם ויצאו מן העיר בלאט, אך בתיהם נשדדו, בית הכנסת הוצת וספרי התורה הושחתו. חורבן נורא ירד על הקהילה היהודית בשפיירא.

הדוכס אוטו, שנהנה מכספם של היהודים, כעס מאד על הפורעים, שפגעו במקור פרנסתו. הוא אסף פלוגה צבאית וצר על העיר שפיירא. ההגמון של העיר ניסה להגן על אזרחי עירו הפורעים, אך עד מהרה הוא הוכנע. ביתו נשרף, כל בתיהם של הפורעים נשרפו, וראשי הפורעים והרוצחים נתלו על העץ. לא זו בלבד, הוא אף קנס את הקהילה הנוצרית של שפיירא לשלם מאה וחמשים מטבעות זהב ליהודים.

קיסר גרמניה, היינריך הששי, היה אחיו של הדוכס אוטו. הוא בדק את הנושא והגיע למסקנה שהכסף אינו מספיק לשיקום הקהילה, ולכן ציווה על העברת סכום נוסף לידי היהודים, שאכן שיקמו את בית הכנסת וגם את בתיהם, וניסו לחזור לחיים רגילים. כל המעשה הזה מסופר ב"ספר זכירה" שכתב רבי אפרים מבון, מבעלי התוספות. הוא היה אחיו של רבי הלל מבון, ותלמידיהם כינו אותם בחיבה "שני בני היצהר".

תשעים שנה לאחר מכן התרחשה שוב עלילת דם בקהילת שפיירא. הפעם נמצאה גופתו של נכדו של האציל המקומי, שהאשים בדבר את היהודים, כצפוי. שוב נהרגו יהודים רבים, והקהילה נחלצה בעור שיניה מהמאורעות הקשים.

יהודי עמק הריין גמרו אומר לברוח ממדינת גרמניה, שנהגה בהם באכזריות שוב ושוב. הם התארגנו במסע חשאי של בריחה לארץ ישראל, בראשות רבם של בני הגולה, מהר"ם מרוטנבורג, אלא שהמסע הזה נכשל. שליחי הקיסר רודולף זיהו את מהר"ם, והוא נכלא במבצר עד סוף ימיו. תלמידיו נפוצו לכל עבר. המפורסם שבהם הוא רבנו אשר, הרא"ש, שברח לספרד, והפיץ שם את תורת רבו.

הקיסר רודולף כעס וקבע חוק חדש: יהודי שעוזב את המדינה, ניתן לבזוז את רכושו. שוב ושוב הכבידו הגרמנים את עולם על יהודי שפיירא ועמק הריין בכלל, עד שהידלדל היישוב. במשך שנים לא היה בשפיירא יהודי אחד ויחיד. רק במאה ה-17 התחדש הישוב  היהודי בעקבות כתבי זכויות של המלך קרל, אך לאט לאט נמשכו יהודי שפייר להשכלה ולרפורמיות, ועזבו את הדת. בשואה נכחדה הקהילה לחלוטין.