בעיניים שראו הכל, ירדן ביבס אמר לי: "אני מרגיש את זה"

זה התחיל בטור אינסופי. שיירה של אנשים מכל קצוות הארץ והעולם, עומדים ומחכים בסבלנות, כאילו אין דבר חשוב יותר מלהגיע אל משפחת ביבס. שמעתי על אנשים שבאו מניו יורק, מאוסטרליה, אפילו מפינלנד. לא לשבעה של קרוב משפחה. לא של חבר. לשבעה של עם ישראל.

עמדנו יותר משעה. לאנשים היה ברור שהם מחכים לא רק בשביל לומר "המקום ינחם", אלא כדי לחבק, להתחבר, להיות חלק. ובאמת – אף אחד לא יצא משם אותו דבר. אנשים נכנסו מנחמים – ויצאו בוכים. כאילו הפכו לרגע לחלק מהמשפחה, לחלק מהכאב, לחלק מהלב השבור הזה שנמצא בלב של כולנו.

כשנכנסנו פנימה, עברנו דרך מתחם קטן שבו הדלקנו נר, כתבנו מילות חיזוק למשפחה, בירכנו לעילוי נשמתם. ואיך אפשר בלי הדמעות? עמדנו שם, כמה אנשים זרים, אבל בעצם לא זרים בכלל. דיברנו בינינו, מנסים לגבש מילים, להבין מה אפשר לומר בכלל.

מאחורי עמדו שתי חיילות. אחת מהן לחשה פתאום: "אני מרגישה אשמה".

הסתובבתי אליה ושאלתי: "למה? על מה?".

היא ענתה בכאב: "אני ממודיעין… זה קרה בגללנו. אולי יכולנו לעשות משהו אחרת".

עצרתי. הסתכלתי עליה. הבנתי שהמשפט הזה לא שלה לבד – הוא של דור שלם שגדל על כתפיו משא שלא שלו.

"לא", אמרתי לה. "זה לא קרה בגללך. זה לא קרה בגללנו. אין פה על מה לבקש סליחה! למה מעוותים לנו בכוח את המחשבה? לקחת אחריות – היכן שצריך – זה ודאי, אבל לא לקחת אחריות ולהרגיש אשמה על מצב שלא אנחנו הבאנו אותו.

"להרגיש את הכאב והצער – זה כן, הכאב שלהם הוא הכאב שלנו. אבל האשמה? היא לא שלנו. האשמים היחידים הם החמאס!".

המשפט הזה צריך להדהד בתוכנו. הדור הזה, החיילים האלה, הילדים שלנו – לא צריכים לשאת על עצמם עול שלא שלהם.

אנחנו יכולים להיות עם המשפחות, לכאוב איתן, לחבק אותן, אבל לא מתוך אשמה. מתוך שותפות אמיתית, ומתוך אהבה גדולה.

ואז, אחרי כל זה, הגענו אליהם. אל המשפחה.

ירדן ישב שם, ארבע שעות לפחות, וכל עם ישראל עובר מולו. הסתכלתי בעיניים שלו, עיניים שראו כל כך הרבה כאב, ועדיין – החזיקו חוסן ואמונה בלתי נתפסים.

כשהסתכלתי על ירדן ביבס, ראיתי עיניים דומעות. עיניים עמוקות, כואבות, שנושאות בתוכן חושך שאין לו סוף. אבל לצד כל הכאב הזה, היה שם גם זיק – זיק של תקווה. לראות את כל עם ישראל, בהמוניו, מגיע אליו, עומד לצדו, נושא יחד איתו את המשא הבלתי נתפס – אני בטוחה שזה נתן לו כוח.

המילים שאמרתי לו היו פשוטות: "המקום ינחם אתכם, שלא תדעו עוד צער, ושתמיד תרגישו את ה’ איתכם ותדעו שכל עם ישראל איתכם".

הוא הסתכל עליי, ובעיניים שראו הכול, אמר: "אני מרגיש את זה".

ואני חושבת – המשפט הזה, "אני מרגיש את זה", הוא עצמו אמור לתת לנו חוסן וכוח. הידיעה שהעם שלנו הוא עם שלא משאיר אף אחד לבד. שאפילו בתוך השכול והאובדן – יש חיבוק אחד גדול, שעוטף ולא מרפה.

וזה מה שנותן לנו את האמונה והכוח להמשיך. להאמין בעצמנו – מי אנחנו, איזה עם אנחנו, כמה עוצמות יש בנו. ומתוך זה לשאוב כוחות להמשיך להיות ביחד, להמשיך להיות מאוחדים, ולהבין כמה ה’ מאמין בנו.

הכאב לא ייגמר. החור בלב של כולנו לא יתמלא עד שהגאולה תבוא. אבל אם היה רגע אחד בשבעה הזו שהבהיר משהו מרגש – זה היה הרגע שבו ראיתי את כל האנשים שעמדו שם בתור, מכל קצוות הארץ והעולם, רק כדי לומר למשפחה הזאת: "אתם לא לבד".