מוקש שהוסתר תחת גופת כלב: הרצח שזעזע את היישוב

בי"א בשבט תש"ח, 22 בינואר 1948, יצא טנדר משער הישוב "מקווה ישראל". מקווה ישראל היה בית ספר חקלאי ונקודת יישוב שהוקמו בשנת 1870. המקום קיים עד היום, כמה מאות מטרים מדרום לכביש 1, וגובל במערב במחלף חולון.

כיום, מקווה ישראל הוא הקצה הדרומי של העיר הענקית חולון. אלא שבאותם ימים היתה מקווה ישראל נקודת ישוב מבודדת דרומית לתל אביב. היישוב היהודי סלל דרך ביטחון מיוחדת כדי להגיע מתל אביב עד מקווה ישראל, מבלי לעבור בכביש יפו תל אביב, שעבר דרך אבו כביר, שהיה מקום עוין. הדרך הזו חצתה את המקום שבו נמצא היום "פארק אריאל שרון", לשעבר הר הזבל חירייה. גשר מיוחד הוקם מעל נחל האיילון (כיום הוא מנוקז לתוך נתיבי איילון), והביאה את הנוסע בבטחה יחסית אל "מקווה ישראל".

אך ממקווה ישראל ועד נקודת היישוב היהודית הבאה מדרום, ראשון לציון, לא נסללה דרך מיוחדת. היה צורך לעבור ליד הישוב העוין "יאזור". הכביש הראשי מיפו לירושלים (כיום כביש 44) חצה את היישוב, ורק דרכו ניתן היה להגיע לראשון לציון.

בטנדר שיצא ממקווה ישראל לכיוון ראשון לציון ישבו שבעה נוטרים. תפקידם היה לבדוק שהדרך פנויה ובטוחה. בדרך זו נרגמו דרך קבע רכבים יהודיים על ידי תושבי יאזור. הבריטים אסרו על הנוטרים לנסוע ברכבים משוריינים, כדי שלא לפגוע ברגשות הערבים... באותו היום היו אמורות משאיות להוביל בחשאי חלקי מטוסים מעקרון (כיום בסיס תל נוף) אל היקב בשרונה. הנוטרים נסעו בטנדר פתוח. כאשר הגיעו ליאזור, ראו גופת כלב על הכביש. הם נטו מעט כדי לעקפה, והנה: מוקש היה מוחבא תחת גופת הכלב. הוא הופעל מרחוק מתוך בית החרושת הערבי לקרח שהיה סמוך למקום. הטנדר התפוצץ ועלה באש. חלק מהנוטרים נהרגו במקום, וחלק נטבחו באכזריות על ידי המון הפורעים שהגיח מולם.

הבריטים, שעמדו מן הצד ולא נקפו אצבע, לא אישרו ליהודים אפילו לאסוף את הגופות. רק לאחר התעקשות מול קצין סקוטי שונא ישראל, אושר להם לאסוף את הגופות.

שבעת הקדושים נקברו בבית הקברות נחלת יצחק, אך תושבי הכפר יאזור שילמו את המחיר המלא: 25 מתושבי הכפר נהרגו באותו היום ע"י אנשי הפלמ"ח, ובהמשך פוצצו מספר בתים בכפר. אך ב-20 בפברואר 1948, במלאות השלושים לרצח השבעה, פוצץ בית החרושת לקרח. 15 מהמחבלים נהרגו. באפריל 1948 כבר ברחו כל תושבי יאזור, למרות המאמצים הגדולים של הבריטים להשארתם. שרידי המרצחים ברחו למחנה הפליטים רפיח, ותחת הישוב העוין הוקם יישוב יהודי בשם "אזור". המקום היה יישוב יהודי עוד בימי הבית הראשון, ובמצבת סנחריב הוא מציין שכבש את "אזורו" מן הישראלים. אלפיים ושבע מאות שנים לאחר מכן, היא שבה לידי היהודים.

באופן נדיר, משתמשים תושבי אזור במבנה מוסלמי בעברו כבית כנסת. המבנה הוקם בתקופה הביזנטית, שימש ככנסיה, ובהמשך נהפך למסגד בשם "מקאם אימאם עלי". בשלב מאוחר יותר הוא כונה "מסגד תשע הכיפות", וכיום שמו הוא "בית הכנסת שערי ציון".