בפעם הבאה שהילדים שלכם יתלוננו שקשה להם, תזכירו להם את הסיפורים האלה

יצא לכם פעם לשמוע סיפור שכל כולו קפסולה גרעינית של השראה ואז להגיד לעצמכם: אם רק הילדים שלי היו שומעים את הסיפור הזה, כמה עוצמות הם היו יכולים לקבל ממנו?

אז זה בדיוק מה שהרגשתי כשנתקלתי בטקסט הבא שכתבה הבת של אסיר ציון נתן שרנסקי (מחילה שאני לא סגור על שמה), והוא מקסים ונוגע כל כך, שהייתי חייב פשוט להביא אותו כמעט במלואו מחמת גודלו. מציע לכם לעשות כמוני, ולעבד אותו עם הילדים שלכם לאט לאט, למשש ולהריח אותו כאילו מדובר בשוקולד שוויצרי סמיך במיוחד, עם הל בלתי נשכח: "פעם עברתי תקופה שנראתה לי אז קשה, והתלוננתי לאבי שרע לי. 'בואי אספר לך מה עזר לי בתקופות קשות בכלא הסובייטי', הוא אמר.
עצם המשפט הזה כבר עזר לי, כי הוא הזכיר לי מייד עד כמה החיים שלי בעצם טובים וקלים, אבל מה שאבא אמר לי אחר כך שינה את חיי הרבה מעבר לאותו רגע של משבר – והוא מהדהד בי היום כשעולים עוד ועוד סיפורים מחייהן של החטופות האהובות שלנו בשבי.

"'הק.ג.ב תמיד רוצה לשבור אותך בכלא, ואחד הדברים הכי שוברים הוא לאבד את תחושת השליטה שלך בחיים. ובאמת, אין לך הרבה שליטה כמעט על שום דבר. אבל ידעתי שאם ארגיש שאין לי יכולת להשפיע על חיי – אהיה הרבה יותר פגיע ללחצים שלהם. אז כל יום שאלתי את עצמי – מה המטרות הגדולות שאני רוצה להשיג? ומה אני יכול לעשות היום, ממש עכשיו, כדי לקדם אותן? המטרה הגדולה שלי היתה להישאר נאמן לעקרונות שלי ולא להישבר, לא לתת לק.ג.ב להפוך אותי לכלי במלחמה שלהם נגד התנועה שלנו. אז כל יום עשיתי מה שיכולתי כדי לשרת את המטרה הזו. לפעמים זה היה משהו ממש קטן, כמו להתעמל בצינוק כדי לשמור על כוחי, או לאכול, או לא לאכול אם אני בשביתת רעב, או לסרב לדבר עם סוכן הק.ג.ב שמנסה לפתות אותך להתפשר איתו. אבל זה מספיק. כי זה אומר שאני עדיין שולט על חיי, עדיין משרת את המטרות שלי ולא את המטרות של שובי – אפילו אם הם יכולים להחליט איפה אהיה ועם מי, מה אלבש, מה אוכל, וכן הלאה'.

"כשאגם שמרה שבת, כשהיא וחברותיה ניסו לצום ביום כיפור, כשלירי העזה להתערב בהתעללות בעמית סוסנה, כשמייה שם דקלמה תהילים עם הנשים האחרות, כשהנשים הבלתי נתפסות האלה המשיכו לעזור אחת לשנייה בתנאים לא תנאים, כשגדי נאחז בשאיפה לשקם את ניר עוז, כשדניאלה אלוני בכתה בלילות כדי לא להתפרק בימים ולהפחיד את בתה הקטנה – הם הצליחו לעשות את הבלתי יאמן: הם שלטו בחיים שלהם. הם שירתו את העקרונות שלהם, את האמונות שלהם, גם בשעה שאויבים חסרי לב חשבו שהם אלו ששולטים בהם.

"אל תבינו אותי לא נכון: המחבלים הארורים שלטו בגופם, במזונם ובכל כך הרבה דברים אחרים, ואין ולא תהיה על זה סליחה אף פעם. אבל הנשים האלה, וגדי, ואני בטוחה שגם הגברים שב"ה עוד ישובו למשפחותיהם, הצליחו למצוא בתוך עצמם מקום שבו הם ולא אחרים שלטו במי ומה שהם, מקום שבו המטרות והאמונות שלהם, ולא של שוביהם, האירו את הדרך.

"זו גבורה. זה ניצחון. וזו דוגמה עצומה עבור כולנו. כי גם אם הקשיים שלנו מתגמדים בהשוואה (קצת כמו הבעיות שהיו לי פעם מול המאסר של אבא...), הבחירה להמשיך לכוונן את עצמנו לפי האמנות והמטרות שלנו היא בחירה שנתונה בידי כל אחד ואחת מאיתנו.

"החטופות הגיבורות וגדי הגיבור עשו זאת. הם סימנו לעצמם מקום פנימי שבו לשוביהם ולמטרותיהם לא היתה דריסת רגל, מקום שבו, גם במציאות בלתי נתפסת, הם אלו שבחרו מי להיות. הלוואי שנזכה ללמוד מהם, מהן. הלוואי שהם ימצאו ריפוי ומנוחה עכשיו, אחרי יציאת מצרים שלהם, ושכולנו נזכה לצאת מהמציאות הקשה הזו למקום של אורה וטוב".

*

אז בפעם הבאה שהילדים שלכם יספרו לכם שקשה להם – חברתית, לימודית, ריגשית – כמובן אל תתעלמו, תקשיבו למצוקה שלהם, תכילו אותה ותהיו שם בשבילם. ובכל זאת, כדאי שתזכירו להם את הטקסט המיוחד הזה, שכל כולו מתומצת במילה אחת: פרופורציות. ובכמה מילים: היכולת שלנו לבחור לעוף עם הרוח מעבר לכל תקרת זכוכית. לו יהי.