החוקר שהעז לחפש אוצרות מתחת לאדמה - מה הוא גילה שם?

בשנת תרמ"ז, 1887, הגיע החוקר ארנס באדג' האנגלי לעיר לוקסור שבמצרים. זו העיר נא אמון, עיר הקברים האלמותית של מצרים, ובה כל שכיות החמדה הקדומות, אלא שבאותם ימים היו רוב רובם של האוצרות גנוזים תחת האדמה, או בעמקי מבנים שאף אחד לא ידע את הכניסה אליהם. באדג' ההרפתקן הגיע לעיר במטרה לגלות אוצרות. הוא החל את סיורו בשוק המקומי, ורחרח אחרי סוחרים בלתי מורשים. דרך קשרים שיצר עם כמה סוחרים כאלו, הגיע אל שודדי עתיקות, והציע להם שכר רב עבור מידע, היכן ישנו נתיב נסתר לחדור אל תוככי המקדשים הקדומים, המכוסים עפר וחול. במבצע לילי נכנס באדג' בעקבות שודד מקומי. הוא נקלע לרשת של מחילות תת קרקעיות, שוטט לאור נר דקיק בין סרקופאגים ענקיים, ודילג מעל בורות עמוקים. נחשים ועקרבים הציצו מחוריהם על בן האנוש שנכנס למחוזות שמהם נעדרו בני מינו במשך אלפי שנים.

במסגרת הסיור הבלתי ליגאלי גילה באדג' פפירוס ענק. ארכו היה 24 מטרים. הוא גלגל אותו בחפזה, תחב מתחת למעילו ויצא אל הלילה המדברי הקפוא. מולו ניצבה פלוגת חיילים מצריים... מתברר שמישהו הלשין על הזר המחלל את קברות הפרעונים הנחים על משכבם אלפי שנים. באדג' נלקח אל הכלא המצרי. המצרים התרשלו בבדיקתו, אולי מפני היותו נתין זר, והם לא שמו  לב לאוצר המוחבא בבגדיו. בבית הכלא הוא הצליח להעביר את הפפירוס הגלול לאדם שהיה בדרכו להשתחרר, וציווהו לשלחו בדואר לאנגליה. בהמשך נבדק ולא נמצא דבר בכליו. הוא שוחרר וחזר לאנגליה, כדי לפענח את הפפירוס המיוחד שמצא. זהו "ספר המתים" המצרי, שבו תיארו המצרים הקדומים את המסלול שבו עוברת הנשמה אחרי המוות, לפי אמונתם האלילית.

אחד הפרטים המעניינים בספר הוא שקילת הלב. אחרי המוות שוקלים השדים והרוחות את הלב. מי שלבו יוצא כבד, נוטר מיד על ידי השדים המפלצתיים. מי שהלב שלו במשקל נוצה, יכול להמשיך הלאה במסלול.

לאור זאת ניתן להבין כמה מעליב היה לומר על פרעה ש"לבו כבד". זהו סמל למי שלא יצליח לעבור אל העולם הבא של המצרים...

מעניין לעקוב אחרי הכבדת לבו של פרעה. בפרשת השבוע נאמר כך: "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן, ויאמר אלהם חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". משה רבנו משיב על כך: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים". הוא "לא קונה" את הדברים.

ואכן, בסוף הפרשה התורה מציינת את זה כ"מופת": "ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה". הוא ידע שפרעה לא באמת יתרכך.

איך ידע זאת משה?

מטרת הכבדת לב פרעה היתה להכניע את נפשו. הוא קיבל יכולת עמידה מיוחדת, כדי שלא יישבר רגעית, ישחרר את ישראל, ולאחר מכן ירגיש שהוא פעל תחת לחץ, ויחזור להיות מה שהיה. כאשר לבו היה כבד, הוא יכל לספוג מכות חזקות ולהישאר בעקשנותו. כך הוא עיכל והבין והפנים שהוא לא שולט במצב כלל.

משה ראה שההתנצלות של פרעה לא מספיקה. הוא לא התרכך באמת עדיין, ולכן לא הגיע הזמן לשחרר את לבו הכבד. המקשיב להתנצלותו של פרעה, יכול לשמוע בה את המאבק המתחולל בתוכו. הוא לא באמת מסוגל לסגת, וגם בתוך ההתנצלות שלו אנחנו שומעים שהוא אומר "חטאתי הפעם". כל ימיו הוא רק עשה צדקה וחסד, והפעם יש לו איזה חטא. את החטא הוא לא לוקח על עצמו, אף על פי שבידיו ההחלטה אם לשלח את בני ישראל: "אני ועמי הרשעים".

לאורך המכות ישנם עוד גילויים כאלו של כניעה-לכאורה מצד פרעה, "רק הסר מעלי את המוות הזה". אך אף אחד מהגילויים האלו לא הניב פירות, ונגדע קודם שיצא אל הפועל.

זה מלמד על המשחק של ה' ביכולות של פרעה. ה' הביא את פרעה עד הסף שלו. הוא מראה לנו שאם ימשיך עוד רגע, פרעה יישבר. אבל ברגע האחרון ה' מרפה ממנו, נותן לו את האפשרות לשוב ולסרב אם ירצה. בוחן כליות ולב יכול להוציא מפרעה הצגה מורכבת כזו, כי הוא יודע בדיוק היכן הגבול. ייתכן שאם המכה היתה ממשיכה עוד שלשים שניות, או שהעצמה היתה שונה, פרעה היה נשבר ומשלח. וכך הלאה, בפעם הבאה שפרעה נכנע, נבע הדבר מעצמה מדויקת של הכאה אלוקית, שמשחקת בגבולות המדויקים של עצבי פרעה. אם המכה היתה חלשה קצת פחות, פרעה לא היה מראה אפילו סימן כניעה. אבל עם הידע המדויק אפשר להפוך את פרעה ללעג ולקלס. פרעה לא רצה את כל זה, הוא בעצמו לא הבין מדוע עצביו מובילים אותו להפכפכות, אבל המציאות התאימה את המינון שלה לדחפיו הטבעיים, כמו תרופה המוזרקת לווריד על ידי אוטומציה ממוחשבת, הגורמת למאושפז להגיע למצב הרצוי בדיוק לפי הצורך הטיפולי.

לכן התיאורים של פרעה הנכנע וחוזר בו, הם תיאורים של גילויי חולשה. פרעה אינו שולט בעצמו, הוא נשלט. אבל עדיין, החולשה מאוזנת עם הגאווה. הוא משלב את שניהם ביחד. משה חיכה לרגע שהחולשה תכניע את הגאווה, שהוא יבין שהוא אינו שולט במצב כלל. ברגע הזה השתחררה כבדות לבו, והוא עשה את המעשה המתבקש, לשחרר את בני ישראל.