קהילת יהודי גריאן: סיפורם המופלא של תושבי מושב פורת בשרון

מושב פורת בשרון נראה כמו עוד עשרות מושבים אחרים באזור. לא רבים יודעים את הסיפור המופלא של תושביו.

זר כי היה נקלע לכאן לפני 75 שנים, היה מגלה מחזה מוזר ביותר: כמה עשרות אהלים פזורים על פני השטח, זקנים נשים וילדים יושבים בהם, ובמרכז רכונים הצעירים על פני האדמה, מנסים לחפור בורות ענק. לשם מה הבורות?

האם שם המשפחה "גריאני" אומר לכם משהו?

זהו שם שמוצאו מה"יהודים הגריאנים" שבמדינת לוב. 92 קילומטרים דרומית לטריפולי נמצא חבל "גריאן". "גאר" בערבית היא מערה. בחבל גריאן התגוררו היהודים בתוך מערות מעשה ידי אדם. אף אחד באותו אזור לא בנה בית מאבנים או מעצים. כדי לבנות בית היו חופרים בור ענק בקרקע, מחלקים אותו לחדרים, משאירים שתי ארובות, בונים מדרגות כלפי מטה ומכסים מלמעלה בקורות ועליהן שכבה עבה של טין. בתים אלו היוו הגנה מצוינת מפני שודדים, קור וחום. האקלים בהם היה ממוזג, וכך חיו יהודי גריאן במשך שנים רבות מאד.

לפי המסורת שלהם, הם הובאו לחבל גריאן על ידי פאנגר מלך ישמעאל, ששיתף פעולה עם נבוכדנצאר בחורבן בית המקדש, ובתמורה קיבל אלפי עבדים יהודים. כל יהודי גריאן במקורם היו עבדים לגויים, וכך כותב רבי אברהם אדאדי מטריפולי לפני כמאתים שנה: "שמעתי מזקני עם, שקיבלו דור אחר דור שפנגאר, מלך ישמעאל, הוא הביא משבי ירושלים להר אחד מסביבות העיר הזאת מהלך שני ימים, ומכרם לישמעאלים, ומשם נמשכו לתוך העיר הזאת, ועד היום בהר הנזכר אין שום יהודי שאין לו אדון ישמעאלי ונותן לו הישראלי דבר קצוב, מעט מזעיר, מדי שנה בשנה ולא יעבור, ויש יכולת ביד הישמעאלי למוכרו לאחר, ולא נתבטל מנין זה אלא קרוב לשש או שבע שנים, שמלך מלך קושטא ולכדה מיד הערבים".

היהודים והערבים חיו ביחסים טובים בגריאן, ולכן הערבים לא ניסו לממש את "זכותם" ההיסטורית, כפי שסיפר הרב פג'אללה עובדיה מילידי גריאן שעלה לארץ ונפטר בגיל מאה: "את הדברים האלה אני זוכר עוד מימי ילדותי: מול ביתנו בג'בל היה גר שייח אחד זקן מופלג ותמיד חיינו בידידות אתו. מעולם לא הציקו לנו לא הוא ולא בניו המרובים. והנה הגיעה שעתו של הזקן להיפטר מן העולם. שכב על ערש חוליו כמה ימים. וביום אחד בא אחד מבניו להזמין את דודי המנוח אל אביו השייח החולה, באמרו: דבר יש לאבי אליך. הלך דודי והוכנס אל חדרו של החולה. ציווה השייח שכל בני הבית יצאו מן החדר ונשאר רק הוא ודודי ז"ל. הוציא השייח מסמך עתיק, גליל ניר צהוב מיושן ומסרו לדודי ואמר: "מסמך זה קיבלתי מאבי שהוא קיבלו מאביו, ואביו מאביו זה דורות רבים, במסמך זה כתוב שאתם, משפחת עובדיה, קנויים לנו כעבדים מאז הגעתם לארץ זו. סוד זה שנתגלה לי מאבי לא רציתי לגלות אותו לבני ואינם יודעים עליו עד היום הזה. כל הזמן חיינו בידידות ובאחווה, ומי יודע מה יעשו בני ונכדי או בניהם אחריהם אם יתגלה להם סוד זה. הדורות נשתנו ויחסי האחווה רפו, ועל כן החלטתי למסור לכם את המסמך הזה, שהוא העדות היחידה של היות בני משפחתכם עבדים למשפחתנו. מעתה אתם בני חורין לעצמכם. קח את המסמך הזה לידך ועשה בו כטוב בעיניך".

בין יושבי גריאן היו משפחה של רופאים מפורסמים, רבי כליפה חגאג', שהיה מנתח, והשיח'ים מכל רחבי לוב היו באים רק אליו שיטפל בהם, בנו רבי יעקב חג'אג', ונכדו רבי עגבאני. רבני המקום היו משפחת ג'רמון – רבי שלום ג'רמון, בנו רבי חי ג'רמון, ונכדו רבי נהוראי ג'רמון, פעם נסע רבי נהוראי לטריפולי, ובדרך שדדו בדואים את כל כספו, הגיע לבית המדרש בטריפולי ואמר: את הכסף לקחו ממני, אבל את דברי התורה שבראשי לא יוכלו לקחת. עמד וכתב את כל  חידושיו בספר, אשר קראו בשם "יתר הבז", והדפיס אותו באותו הזמן בטריפולי.

בשנת 1949 שמעו אנשי הסוכנות היהודית כי ישנה קהילה יהודית בחבל גריאן השומם, שוכני מערות מופלאים אשר לא ידעו עליהם בעולם כלל, ושלחו אליהם את שליח הסוכנות, ברוך דב לבני, לשאלם אם רוצים הם לעלות לארץ ישראל. היה זה בחג החנוכה. כלאפו חג'אג' מחכמי גריאן, נזכר באירוע לאחר כמה שנים. בן שמונים היה באותו הזמן. כל היום בילה בעבודה בכרמי הזיתים של משפחתו, וכאשר שב לאתר המערות, הקיפו אותו כל בני הישוב: "רבי כלאפו, משיח בן דוד הגיע! בא יהודי מארץ ישראל ורוצה להעלות אותנו על כנפי נשרים לירושלים, הנבוא?". "ודאי נבוא!", השיב רבי כלאפו, ותוך ימים ספורים כבר הגיעו כל אנשי גריאן, 315 במספר, אל המטוס שלקח אותם בחשאי לארץ ישראל.

בארץ "הניחו" את כולם על שטח פנוי באזור השרון, שלימים ייקרא מושב פורת, השאירו אותם עם קצת ציוד, אוכל, אהלים מקופלים, ו... הלכו. לא היו יותר מדי משאבים עבורם באותה תקופה קשה.

הקימו בני המקום את האהלים עבור הזקנים והנשים, שלא ירד הגשם על ראשם, והתפנו לחפירת מערות למגורים. אך אדמת השרון אינה כאדמתו החזקה והמוצקה של חבל גריאן... חפרו הצעירים בור אחד, והנה החול קורס אל תוך הבור. ניסו שוב ושוב, ואמרו: איזו ארץ מוזרה היא ארץ ישראל? אי אפשר לבנות בה בתים... בהמשך בנתה עבורם הסוכנות בתי אבן, עם חלונות, ויראו כי טוב.

נשות הגריאנים מוכשרות ביותר בטוויית שטיחים, ובכל מערה בחבל גריאן היה מוצב נול גדול. גם בארץ הן שחזרו את יכולותיהן, ואף התאימו את עצמן לשוק המודרני. בתערוכות השטיחים העולמיות של שנות ה-60 בלטו שטיחי מושב פורת. עד היום מתנהלת הקהילה באחדות וברוח התורה והמסורת.