בחזרה מהגיהינום: מה באמת עובר על פדויי השבי לאחר השחרור?

"מה עובר על אדם המצוי בשבי שמתבשר על שחרורו הקרב, ומה הוא חווה בימים הראשונים לאחר שובו הביתה?" שאלה זו מהדהדת בליבנו בעת שאנו צופים בתמונות המרגשות של החטופים השבים אל חיק משפחותיהם.

כולנו הזלנו דמעה מול רגעי האיחוד המרגשים, החיבוקים החמים והמבטים מלאי האושר של שלוש השבות והוריהן, אך מה באמת מתחולל בנפשן ברגעים אלו? מה מסתתר מאחורי החזות החיצונית של ההתרגשות וההקלה?

כדי להבין את המורכבות הנפשית העצומה הכרוכה בחזרה משבי ארוך, פנינו לד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית בכירה מאוניברסיטת תל אביב, אשר שופכת אור על האתגרים הייחודיים העומדים בפני החוזרים. ד"ר גוטמן מסבירה כי דווקא ברגעי השיבה המיוחלים, החטופים עשויים לחוות את אחת ההתמודדויות הנפשיות המורכבות ביותר שחוו במהלך תקופת השבי, וכן, כולנו כציבור מוכרחים להיות מודעים לכך.

צילום: FLASH90

צילום: FLASH90

הפחד מהחזרה

"לא היו מקרים דומים של שבי כזה בהיסטוריה שלנו", מציינת ד"ר גוטמן, "אבל אנחנו יודעים מהדיווחים של פדויי שבי שחזרו בעבר מסוריה, כמו טייסים ואחרים, כי הפחד מפני החזרה הוא גדול מאוד. הסיבה לכך היא שאדם המצוי בשבי מרוכז בכל רגע רק בדבר אחד – 'לשרוד', ולכן הוא עושה לעתים קרובות 'דיסוציאציה' שמשמעותה 'נתק'. הוא מונע מעצמו לחשוב על הבית ועל החיים הרגילים, ועובר למוד של הישרדות, בו הוא חושב רק על הדקה הבאה ואיך לצלוח אותה.

"פדויי שבי סיפרו לא פעם שהם ממש נמנעו מלחשוב על מה שאיבדו, על כאב הלב של ההורים שלהם, על האנשים היקרים שנשארו מאחור ועל מה שעלה בגורלם. אלו דברים שאין זמן וכוחות בזמן השבי כדי לחשוב עליהם. בתקופת השבי אין סיוטים מסוג זה, והמחשבות על כך מגיעות לרוב רק בהמשך, אחרי השחרור".

ד"ר גוטמן מדגישה כי זוהי הסיבה שכאשר מודיעים לאדם בשבי על כך שהוא עומד להשתחרר, התחושה הראשונה שמציפה אותו היא פחד, ולאחר מכן מתחילות לצוץ המחשבות על "איך הוא ייראה לעיניהם של האנשים היקרים לו, בזמן שהוא יפגוש אותם?" – מחשבות שעד אז לא העסיקו אותו כלל בתקופת השבי.

"בעסקה הקודמת סיפרו חטופות ששבו לארץ על כך שהן 'קלעו צמות' לקראת החזרה, כי זה בדיוק מה שמאפיין את התהליך – המחשבה על מי שאתה עומד לפגוש, ובאופן אוטומטי נלווים לכך פחדים נוספים שקודם לכן לא העסיקו, כי ברור שאחרי יותר משנה בשבי אתה לא תחזור למקום שהפסקת ובו נשבר רצף החיים שלך. רבים מהדברים שאיבדת לא יחזרו עוד לעולם, והכאב עלול להיות מאוד מאיים ומפחיד.

"גם ברמה הטכנית יש את המעבר מאפלה במנהרות, עם שממון, שעמום וריקנות, אל עומס של אור, ריבוי אנשים וריחות – אלו דברים שלרבים מהשבים לא היו במשך כל תקופת השבי, ואפילו ברמה הסנסורית הם עלולים לחוש קושי מאוד גדול של הצפה ועומס יתר. בדיוק כמו שההנחיה לגבי המזון היא לא לאפשר להם אוכל ושתייה כרצונם, אלא לעבוד לפי פרוטוקול ולהעלות את המינונים בהדרגה, כך גם בהיבטים האחרים – השאיפה היא להחזיר הכל בהדרגתיות. לא לשחרר אותם לביתם מיד, גם אם פיזית אפשר אולי לטפל בבית, אלא לתת את האפשרות להתקדם בהדרגה. כמו כשעולים בצלילה ממעמקים, כי יש גבול לכמה שאפשר להכיל בבת אחת.

"בנוסף, לעתים יחושו החטופים בשלב זה את 'אשמת הניצול' על עצם העובדה שהם בחיים ושהצליחו לשרוד, בזמן שיש כאלו שנשארו מאחור, וכל הרגשות האלו מאוד קשים ומציפים".

צילום: FLASH90

הסתגלות מחדש

כמה זמן נמשכת תקופת ההסתגלות של חטופים ששבים לארץ?

"קשה להשיב על כך, כי זה משתנה מאדם לאדם, אך דבר אחד ברור – רגע הנחיתה בארץ הוא רק תחילתו של הסיפור. רק לאחר מכן מתחילים להסתגל לזהות החדשה ולהבין את מה שעברו בשבי.  בשלב זה גם מתחילים הסיוטים, כי מתאפשר להם לישון מבלי להיות דרוכים למי שיפתח את הדלת או מהמחשבה להיכן יגררו אותם.

"כאן מתחיל גם תהליך העיכול וההבנה של האסון, יחד עם הרגשות שמתחילים לחלחל והתחושות הטבעיות של: 'מה יכולתי לעשות אחרת?' כמובן שזו הרגשה בלתי רציונאלית, אך זהו הטבע האנושי שלנו שגורם לנו לקחת שליטה גם במקומות שבהם לא הייתה שליטה, ולשאול את עצמנו אם יכולנו להציל או למנוע מעצמנו או מאחרים התעללות כזו או אחרת. התשובה היא תמיד – 'לא. לא הייתה לנו דרך למנוע זאת', אך לוקח זמן כדי להגיע אליה".

מהו הדבר העיקרי שהשבות זקוקות לו כעת, אחרי שהגיעו כבר לארץ?

"הדבר החשוב ביותר הוא לאפשר להן לחוש שוב שליטה ופרטיות על החיים שלהן. להפסיק להיות 'השבויות', 'החטופות' ו'קלפי המיקוח' שמשמשים כטיעונים במשחק הנוראי הזה, ולשוב להיות נשים צעירות ופרטיות שמשתקמות. 

"מנגד לחמאס שלקח להן את האוכל והמים, פגע בהן ולקח להן את החופש - אנחנו חייבים לתקן את הדברים ופשוט לתת להן זמן ומרחב כדי לשלוט בכל הנוגע לחייהן. רק הן יהיו אלו שיחליטו את מי הן רוצות לפגוש, כמה ומה הן מספרות, למי ואיך.

"נכון שהדחף של כולנו לרצות לדעת מה עבר עליהן הוא אנושי, וזה הגיוני אחרי התקופה שעברנו בה הרגשנו ממש חלק ממשפחות החטופים, אבל זה הזמן שכולנו צריכים לקחת צעד לאחור, ומוכרחים לספק להן את מרב הפרטיות".

זה מנוגד למה שהתקשורת מייצרת כעת בכותרות הרבות...

"נכון, אבל גם לציבור כולו יש חלק בכך. אני חושבת שמן הראוי שכולנו, יחד עם השמחה ורוממות הרוח, נימנע מלהכביד בטוקבקים פוגעניים ובאמירות שלא במקומן, אפילו בשיחות בינינו לבין עצמנו. בואו נכבד את הפרטיות שלהן, מתוך הבנה שהחוויה שעברו היא שלהן בלבד".

לבסוף, מבקשת ד"ר גוטמן להתייחס גם למשפחות החטופים שעברו חוויה מזעזעת של התעללות רגשית. "גם עבורן חזרת הבנות לארץ אינה סוף פסוק, אלא תחילתו של מסע מאתגר מאוד, והן זקוקות עדיין להכרה, לתמיכה, לחיבוק ולליווי של כולנו, כדי שיוכלו ללוות באופן הטוב ביותר את הבנות שלהן".

את אופטימית? נראה לך שאחרי ימי שבי ארוכים כל כך, יכולים השבים באמת לחזור לחיים מלאים?

"אני חושבת שהחוסן שהפגינו המשפחות ושהפגינו השורדות והשורדים ששבו עד עתה מעורר השראה, ובהחלט יש מקום לאופטימיות. כולנו יודעים שאנשים רבים ניצלו מהשואה והקימו משפחות, גידלו ילדים וניהלו חיים שמחים ומלאים, זאת אומרת שיש סיכוי.

"ביממה האחרונה פורסמו תמונותיה של אמילי מחייכת ומסמנת עם היד סימן לאות ניצחון, וזה כבר מראה על כוחותיה. אני בטוחה ששורדי השבי הם אנשים חזקים מאוד, ושהם ישתקמו וימצאו את היכולת שלהם לעזור לעצמם ואפילו לתמוך בניצולים שעוד יגיעו בהמשך. יש להם כוחות אדירים, ובאמצעותם ובאמצעות התמיכה והחיבוק של כולנו - הם ישובו לחיים מלאים בכל טוב".