"אם הם יודעים כל כך טוב על מה הם נלחמים", הוא אמר, "גם אנחנו צריכים לדעת"

על פסגת הר בדרום לבנון, במקום שבו השמיים נושקים לאדמה, נלחמה הפלוגה של אביעד ניימן הי"ד. זה היה קרב שהשאיר את נופיו תחת ענן עשן, אבל בתוכו בערו ניצוצות של גבורה ואמונה. בתוך שלוש שעות בלבד הם כבשו את ג’בל בלאט, הר שצופה על כל הגליל ועד חיפה, והשמידו מאגרי נשק אדירים שהיו יכולים לשנות את גורלו של הצפון.

כמה דקות לפני שנפל (או, כפי שאמו נעמה מתארת, "עלה" - שהרי אם מתייחסים לגוף, הוא נפל, אבל אם רואים את חיות הנשמה – הוא עלה), השמידו אביעד וחבריו את אותם מאגרי נשק. קונטיינרים מלאים בתחמושת, אפודים עמוסים ברימונים, תוכניות פלישה שמחכות לרגע המחריד שבו יתגשמו. "הם הכינו נשק לכל כפר ועיר בצפון", סיפרו הלוחמים. המטרה שלהם הייתה ברורה – להשמיד. אבל אביעד וחבריו עמדו מולם עם מטרה נעלה לאין ערוך – להגן.

בצעדיהם הבאים גילו הלוחמים פיר של מנהרה. אפשר לדמיין את הרגע הזה: הלב פועם, תחושת סכנה מרחפת ואז – פיצוץ אדיר. רימוני יד נזרקו לעברם מתוך המנהרה. בתוך ההבזק הזה, רגע שבין חיים ומוות, אביעד נפל יחד עם שלושה מחבריו. שישה נוספים נפצעו, ומפקד הפלוגה, באומץ לב שמילים כמעט לא יכולות לתאר, הצליח להשליך רימונים לתוך המנהרה ולהשמיד את המחבלים שבתוכה.

אבל הסיפור הזה, כמו נשמתו של אביעד, לא נגמר שם. הוא רק מתחיל.

כמה שבועות לאחר מכן זכיתי לראיין את אמו, נעמה ניימן, ולהרגיש כאילו אני יושבת מול עץ עתיק ויציב, ששורשיו חובקים את הארץ. עיניה שקטות, עמוקות, מספרות בלי מילים על כאב שאין לו סוף, אבל גם על אמונה שאין לה גבול. "אביעד חי עם מטרה ברורה", היא אמרה לי, קולה יציב. "הוא הבין שהמלחמה שאנחנו רואים בעיניים היא רק חלק קטן. הניצחון האמיתי הוא לא במגרש הזה – הוא במגרש של הנשמה. הוא ראה את הגאולה השלמה כיעד האמיתי".

נעמה סיפרה לי על משהו שאביעד הבחין בו בכל בית שאליו נכנס בעזה – תמונה של מסגד אל-אקצא בהר הבית. "אם הם יודעים כל כך טוב על מה הם נלחמים", הוא אמר, "גם אנחנו צריכים לדעת". מתוך התובנה הזו, הוא הזמין לכל מחלקתו פאטצ'ים של בית המקדש, וחילק אותם. בעיניו, המלחמה הייתה על הרבה יותר מאדמה. היא הייתה על משמעות.

כשסיפרתי את הסיפור לילדי, הם הגיבו בדרך שרק ילדים יודעים. הם ציירו תמונה של בית המקדש מתוך פרזול המתכת שהוריו של אביעד יצרו לזכרו, ואמרו: “אמא, צריך לא רק בכל בית תמונה של בית המקדש – צריך בכל חדר! מעל כל מיטה של ילד!".

המילים שלהם חדרו ללבי. אולי זו הדרך שבה אנחנו יכולים לזכור את אביעד – לא רק כגיבור שנפל, אלא כמי שחי עם חזון שיכול להאיר את חיינו גם עכשיו.

ואולי זה המסר שהשאירו לנו אביעד ושאר אחינו הגיבורים – שאנחנו כאן לא רק כדי להילחם, אלא כדי לחיות. לא רק כדי לשאול למה קרה מה שקרה, אלא כדי לשאול איך אנחנו ממשיכים. איך אנחנו מכניסים את הקדושה, את התקווה, את האמונה, לכל פינה בחיינו.