בחן את עצמך: מה זה "קלוטה כמי שהונחה"?

אתה קולט, אחי? יש בגמרא שאלה שעוסקת בדין של קליטה. לא, לא קליטה של סלולרי, גם לא של רשת אלחוטית, משהו אחר, קליטה של ארנקים. נשמע מרתק, לא?

מה הדין אם אדם מחליט להפקיר את ארנקו. לא צוין כמה דולרים יש בו, אבל ידוע שאם זה בחינם, אז לוקחים. ובכן, המפקיר השליך את הארנק היישר אל תוך חצרו של חברו. חצרו של אדם קונה לו, כידוע, שלא מדעתו. הפקר שנחת בחצר של אדם – נעשה שלו. הבעיה שכאן, המפקיר עף על עצמו, והשליך את הארנק בתנופה חזקה כל כך, עד שהארנק המשיך ויצא מעבר לחצר. שם תפס אותו בהתלהבות מישהו אחר. אבל בעל החצר טוען: הארנק היה באוויר של חצרי, ולכן נקנה לי. הוא כבר אינו הפקר.

ובכן, ישנה מחלוקת בגמרא בדין של "קלוטה" – דבר ש"נקלט" באוויר של מקום: "קלוטה כמי שהונחה", או "קלוטה לאו כמי שהונחה". האם כאשר דבר נמצא באוויר של חצר, רשות, בית - הוא נחשב כאילו הינו מונח, או לא?

על איזה מקרה מדברת המחלוקת הזו במקור? בהלכות טלטול בשבת, שני חברים, המתגוררים בבתים זה מול זה, משני צדי רשות הרבים, עומדים כל אחד במרפסת שלו ומשחקים "מסירות" בכדור. מה הדין? האם זה נחשב טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים? או שמא לא, והכדור נעצר רק ברשות היחיד, עובר מעל רשות הרבים, "נקלט" באווירה, וממשיך הלאה?

זוהי מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. לפי חכמים, אין בדבר איסור מלאכה מן התורה, אבל רבי עקיבא סובר שיש איסור, "קלוטה – כמי שהונחה", כאילו מניחים את הכדור ברשות הרבים, ועוברים על איסור, ושוב מכניסים אותו לרשות היחיד אחרת.

דוגמא נוספת: אדם טמא שהעביר את ידו מעל כלי ובו מים עם אפר פרה אדומה, שנזהרים מאד על טהרתם. למי שאמר "קלוטה – כמי שהונחה", הרי ידו ה"קלוטה" מעל הכלי, כאילו הונחה בכלי, והמים נטמאים ממנה.

ההלכה היא כדעת חכמים, שקלוטה לא כמי שהונחה דמי. ולכן כשחפץ נמצא באוויר, הוא לא נחשב כמונח על הרצפה של אותה רשות.

אמנם ישנו חילוק בין "אוויר שאין סופו לנוח", כמו המקרה של הארנק המעופף אל מעבר לרשות, הוא ביקר ברשות והמשיך הלאה, ובין "אוויר שסופו לנוח", למשל: הארנק התעופף לו אל תוך רשותי, אך ברגע האחרון, אחרי שכבר היה באוויר רשותי, בחור זריז שלח יד ארוכה ותפס אותו בתפיסה אולימפית. האם הוא יכול לומר "קלוטה לא כמי שהונחה", הארנק שלי?

התשובה היא: לא, כיוון שמדובר כאן ב"אוויר שסופו לנוח". הארנק היה נופל בתוך החצר, וההתערבות הוציאה אותו מהחצר, לכן הרי מהרגע שהגיע לאוויר החצר הוא נחשב כאילו הונח. שכן זה היה סופו.

אם חשבתם שעכשיו אתם יודעים הכל על ענייני "קלוטה", מה דעתכם על השאלה הבאה: אדם כתב גט לאשתו, וזרק אותו לתוך חצרה. הדין הוא שהגט נקנה לה כך, היות שהחצר משתמרת לדעתה,  והיא מעוניינת לקנות כך את הגט. אך איתרע מזלו של הגט – הוא נפל לתוך מדורה שבערה בחצר, ונשרף בטרם נגע באדמה, או אולי עכבר קיפץ לו מתוך מחילה ונגס בו. הבעל כבר המשיך בדרכו, ונעלם.

האם האישה מותרת לכל אדם? או שהיא, חלילה, עגונה? הרי הגט "אין סופו לנוח", הוא לא הגיע בסופו של דבר אל המנוחה ואל הנחלה, או שמא כיוון שהיה עתיד להגיע, זה מספיק, והוא נקנה כבר באוויר החצר והגירושין חלו?

זו שאלה חמורה מאד, שעסקו בה בספרות השו"ת והביאו ראיות רבות מכל חלקי הש"ס ופלפולים עמוקים וארוכים מאד. אנחנו רק טעמנו את הנושא.

אגב, אם נרצה להבין את עומק המחלוקת בעניין "קלוטה כמי שהונחה", בספר "התלמוד ומדעי התבל" של רבי יקותיאל קלמר ישנו קונטרס ארוך, שמסביר את שתי השיטות על פי מחלוקת אריסטו ואוקלידס על מהותו הפילוסופית של המונח "מקום", וכך הוא מראה כי השאלות הפילוסופיות הגדולות, מובעות בגמרא בנושאים של חקירות הלכתיות.