החושך הוא רק דמיון, בסך הכול אשליה: כך נגלה את האור בקצה המנהרה

איך שהייתי מפזז בגן לצלילי "באנו חושך לגרש". אז עדיין לא ידעתי לפענח את המבטים של הגננת, אבל היום אני משחזר לעצמי את הפרצוף הנדהם שלה ומסמיק ביני לבין עצמי. כל הילדים היו רוקדים במעגל, ואני גונב "סולו" וזועק את הפזמון, ולא מבין למה יוצא לי קול של תרנגול.

זה לא שהכרתי תרנגולים. גדלתי בעיר, לא במושב, והתרנגול היחידי שהכרתי היה מספר הילדים "שלווה בחווה". אבל המבטים של הגננת, פלוס הרתיעה של חבריי לגן, גרמו לי להבין שככל הנראה ככה נשמע תרנגול כאשר זוקר הוא את כרבולתו ומקרקר.

אודה ולא אבוש: מעולם לא אהבתי את החושך. יותר נכון – שנאתי אותו. שקיעה הייתה בשבילי סיבה לעצב וחרדה, וצאת הכוכבים סיבה לציפרלקס, רק שאז עדיין לא ידעתי מה זה. האפלה שממלאת את היקום, והדממה שמשתררת בעקבותיה. האור נמוג ונעלם, ותחתיו יורדות חשכה ועלטה. הרקיע מושחר ומתערפל, ואפילו הכוכבים הזוהרים נבלעים להם בינות לעננים ולערפל.

ובימי החנוכה, פתאום היה בא האור. שוב לא תריסים מוגפים וסגורים, שוב לא חושך מוחלט וגמור. את החלונות מאירות חנוכיות זוהרות, ושלהבותיהן מרצדות על הווילונות. כי הלא בחג החנוכה, עת שוקע האור הגשמי, מאירות שלהבות החנוכיות באור רוחני. סמוך לאדן החלון מתקבצים הילדים והאבות, מפזמים את ניגוני החג ומקנחים בסופגניות חמות וטעימות. "חג האור" מאיר את הלבבות, ומעט מן האור דוחה את החושך והיגון.

וכשהתבגרתי, הבנתי שאלו הם החיים שלנו בעצם, ושזה לא סוד שהם משולים ליממה. ליתר דיוק – זוהי ההמחשה הכי טובה שלהם: פעם אור, פעם חושך. ובחושך-בחושך, כשאנו בתוך תהום עמוקה של עצב ויגון, כמה שאנו משוועים למעט אור. זיק אחד יכול להצית לנו את הנשמה, להבעיר אותה מחדש, לשטוף אותה באור יקרות.

אם בילדותי האקורדיון של הריתמיקאית הוא זה שגרם לי לפזז ולהשתולל, עכשיו כשגדלתי – הנשמה מחפשת משהו משמעותי יותר ואף מאתגר. אם בילדותי השיר "באנו חושך לגרש" היה מצליח להאיר לי את הלב, עכשיו הנפש זקוקה לאור משמעותי יותר, זוהר יותר, בוהק יותר.

לפעמים אני עומד לבדי בתוך החושך, אבוד כל-כך בתוך מרחב פנימי אינסופי של שממה ואפלה. החורף בשיאו, גשמים מתחילים לרדת בעוז, שוטפים אותי ואת דמעותיי. אבל מי יבחין בדמעות זולגות מול מטר זלעפות? מתערבבות הדמעות אלו באלו, נוגעת דמעה בחברתה, והאור – כה רחוק הוא לפעמים.

אז נכון, חג החנוכה חלף עבר, החנוכיות הוברשו ונארזו לשנה הבאה. אבל זה שאין אור פיזי, לא אומר שהחושך חזר. בכוחנו וביכולתנו לגרש תמיד את החושך. לפעמים החושך הוא רק דמיון, בסך הכול אשליה, וכל שעלינו לעשות הוא ללחוץ על המתג ולהאיר את החשיכה.

האור ממתין תמיד בקצה המנהרה, אבל כמה זמן ייקח לנו להגיע לקצה? זה תלוי אך ורק בנו. אני כבר לחצתי על המתג. ומה אתכם, לא תלחצו?