טורים אישיים - כללי
אדרנלין של תורה: המסע שלי אל חוויית הדף היומי
מי רוצה להיות חכם? יותר נכון – מי לא רוצה? לפנינו 100 יום ו-100 דפי גמרא, אם רק נדע לנצל אותם נכון – נוכל לזכות בתואר המיוחל "חכם". טור אישי על חדוות לימוד הדף היומי
- חיים גפן
- פורסם כ"ה כסלו התשפ"ה

תמיד רציתי להיות חכם. מדי שנה, כאשר הייתי מוצא את עצמי מונף לגובה ופוגש את התקרה מקרוב בעודי מצטנף על כיסא יומולדת מקושט, הייתי זועק כמו ילד קטן: "לא רוצה להיות תלמיד חכם, רוצה להיות החכם בעצמו".
וכולם היו צוחקים. ולא הבנתי למה. ואז היו צועקים בהרמוניה צורמת במיוחד את הפזמון "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה", ואני הייתי סותם את האוזניים. לא, לא בגלל המקהלה הלא-מי-יודע-מה פילהרמונית. אלא כדי שלא לשמוע את האיחול המסורתי שבא מיד לאחר מכן: "שתזכה להיות תלמיד חכם".
"למה להיות התלמיד של החכם, אם אני יכול להיות החכם בעצמו?", הייתי שואל את עצמי כל שנה באותו תאריך. ואז גדלתי, וגדלתי, והפסיקו להרים אותי על כיסא. יהיו שיאמרו שזה המשקל, יהיו שיאמרו 'הגיל עשה את שלו', אבל למעשה הטקס המסורתי גווע, ותחתיו הגיעו רק צהלולי קולולו וברכה ל"זיווג הגון אינשאללה", וכמובן "שתזכה להיות תלמיד חכם".
וכשהגעתי לגיל 16, התחלתי להבין שזה לא כזה פשוט להיות חכם. פתאום הבנתי שאין ברכה טובה יותר ושאין חוכמה גדולה יותר מאשר להיות תלמיד של חכם, ושזה מה שאנו עושים כל החיים בעצם: לומדים איך להיות חכמים יותר, לומדים איך להשתפר, כיצד להתקדם.
אבל לפני שבוע, הבנתי שיש לי הזדמנות פז לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם להיות חכם, בעצמי, וגם להיות תלמיד חכם.
גילוי נאות: את הטור הזה אני כותב אחרי השעה 22:00 בלילה. בתוך חדר העבודה הקטן שלי עדיין מהדהדת באוזניי מנגינת ה"ערב טוב" של ר' אלי סטפנסקי, והעיניים עדיין פעורות לרווחה. איך אפשר לישון כאשר האדרנלין מציף את כל הגוף? איך אפשר להירדם אחרי שעה ארוכה של מרץ וחוויה בלתי נשכחת?
את חטאיי אני מזכיר היום. לשיעור הראשון שלי אצל ר' אלי נכנסתי בלי חשק. "אני לומד מספיק במהלך היום", נפנפתי את כל אלו ששכנעו אותי לצפות בשיעור שלו. למזלי, הם לא הרפו. "מה אכפת לך? תנסה", הפצירו בי ללא הרף. ובערב אחד סגרירי, מותש ועייף נעלתי את עצמי בחדר, התיישבתי על הכיסא ופתחתי את המחשב.
השעה הייתה 21:00 בדיוק. "ערב טוב רבויסיי", בקע הקול מהמחשב בניגון מיוחד. זריקת מרץ נכנסה בי. פתאום שכחתי מהפרעות הקשב והריכוז, פתאום האדרנלין זינק כאילו לקחתי מנת יתר של ריטלין. על המסך הופיעה דמות רעננה, עם מבט ממוקד וחיוך סוחף. "ברוכים הבאים למצטרפים החדשים", הוא אמר, ואני עניתי לו בלי לשים לב אפילו: "ברוכים הנמצאים". ככה זה: כשהרטוריקה מהפנטת, גם המסך הופך למוחשי וחי.
המשפט הראשון שאני זוכר היה "מסכת סנהדרין, מתחילים". הסתכלתי בשעון, המחוגים הורו על השעה 21:05. ואז, פתאום, שמעתי את קריאת הסיום המיתולוגית "אז ערב טוב רבותיי" – והמסך הוחשך. הסתכלתי שוב בשעון, ושפשפתי עיניים בתדהמה: השעה 22:00.
זו הייתה השעה הכי מרתקת והכי מהירה בעולם. יחד עם אלפי צופים מרחבי הגלובוס, ולמול גמרא פתוחה, צללתי לתוך ים בלתי נגמר של עונג וסיפוק. בית הכנסת ממנו הועבר השידור החי היה מלא וגדוש, ואווירה תוססת שלטה בו. על המסך הוצגו מפעם לפעם הדמיות ויזואליות לסוגיה הנלמדת, מה שהפך את השיעור לחווייתי ומרגש. זה היה שיעור הדף היומי הבהיר והברור ביותר שלמדתי אי פעם.
מסכת סנהדרין עוסקת רובה ככולה בדיני ממונות. במסכת הקודמת לה (בבא בתרא דף קע"ה עמוד ב') נכתבה הבטחה מפורשת: "הרוצה להחכים – יעסוק בדיני ממונות". ואני אומר: בשיעורי הדף היומי של ר' אלי סטפנסקי יש מבצע 1+1. גם הבטחה להיות חכם, וגם לזכות להיות תלמיד חכם...
אז נכון, מסכת סנהדרין כבר התחילה, אבל זה לא אומר שפספסתם את הרכבת. היא עדיין עומדת ברציף, מונחת בקרן זווית. דלתותיה פתוחות, והיא לא יוצאת עד שאחרון הנוסעים יעלה. אני כבר על הרכבת, תפסתי מקום מאחורי הקטר כדי לשמוע את השיעור כמה שיותר טוב. ומה אתכם? יש מלא מקום, לא תצטרפו?
למדור הדף היומי בהידברות ולשיעוריו של הרב אלי סטפנסקי, לחצו כאן