מה אומרת לנו האות כ' על פי התורה והקבלה?

שם האות כ"ף הוא מלשון כיפוף, ועל שם הכיפוף אנו קוראים לכל כלי שצורתו כפופה - כ"ף. גם צורתה של הכף היא צורה של כיפוף. לכופף זה להכניע. כאשר מכריחים אדם פרטי או ציבור לעשות משהו, אזי הדבר מוגדר ככפיה, "כופים אותו". את החומר כופפים פיזית, ואת האדם כופים על ידי איום וכוח.

בגמרא בשבת מתוארת האות כ' במלים "וקושר לך כתר", וזה משום שהכתר הוא סמל המלוכה, הכוח לכפות אחרים. גם המלה "מלך" עצמה מסתיימת בכ'.

מה שמייחד כיפוף של חומר, זה שאין מדובר בהשמדה שלו, בחיתוך שלו, אלא רק בהכנעה. הכיפוף נותן לו צורה ושימוש, כמו במקרה של הכף. אמנם מפעילים כוח, אבל הכיפוף הוא לא ריסוק, קלקול, אלא הפעלתו לעבודה הראויה לו.

האות א' מייצגת את הכוח של הבריאה, הכוח היוצר את החומר. האות כ' מייצגת את הכוח הפועל על החומר, ומתאים אותו לצרכים השונים של הבורא. גם המילה "כח" עצמה בנויה מכ' וח': כ' הוא הכוח הפועל על החומר, וח' הוא החומר.

מלבד כוחו של הבורא, יש עוד כוח אחד שפועל בעולם, והוא כוחו של האדם. הוא זה שברצונו לוקח את החומר ומכופפו ליצירות שונות, מכף רגילה ועד יצירות מורכבות מאד. זה משום שלאדם ישנה בחירה, יש לו חכמה אלוהית ליצור בעולמו של הקב"ה. לכן המילה הראשונה בתורה המתחילה בכ' היא "כי", מילה המשמשת תמיד כהסבר לבחירה של האדם. כל הדברים שקורים בעולם, אינם באים מתוך נימוק. האבן לא נופלת "כי", ואפילו מעשי הבהמה אינם "כי". אין להם טעם נבחר, יש רק סיפוק הצרכים הרגילים. האדם יכול לבחור בחירות שונות, מסיבות שהוא מנמק אותן ב"כי...".

כוחו של הבורא הוא הכוח הראשון בבריאה, והוא מסומל בא'. כוח היצירה, ניתן גם לאדם, גם האדם יכול ליצור, ולכן הכוח הזה מסומל באות כ', שמספרה עשרים. הוא מתחיל את העשיריה השנייה של האותיות.   והמספר שתיים (עשרים – שתי עשרות) גם מסמל שני צדדים, לכל בחירה יש שני צדדים. מעניין שבחירה שרירותית, לכאורה, מסומלת בהכפלת הכ': "ככה", מה שמדגיש את כוח הבחירה – ככה החלטתי. כך תעשה.

ה"כריעה" היא כפיפת הגוף, כניעה, וממנה גם ה"ברך". "כפל" הוא כפילת הדבר על ידי כיפופו, כמו לקפל (ומכאן בהשאלה להכפלה של מספרים). לכבוש, לרכב, לכבול, לכלוא, להיכנע, לרכון – כולם משתמשים באות כ' (גם לכבס, משמעו לכבוש את הבגד במים, ולכופפו כדי לנקותו). המילה "כן" גם היא מסמלת כניעה, וגם התנועה המקובלת לסימון "כן" היא כפיפת הראש. מבוכה היא כפיפת כוחו של האדם, וכך גם עמק הבכא, תשב אנוש עד דכא. סבך הוא שיחים כפופים ומסובכים זה בזה.

הברכה היא ההרמוניה בין ב' לבין כ', בין כוח הבריאה של הבורא, לבין כוח הכנעת החומר והבחירה של האדם. כאשר האדם נכנע לבורא, וממליך את הבורא עליו, ובחירותיו באות להכניע את היצר, להכניע את החומר, וליצור יצירות חיוביות, זו היא הברכה. השפע זורם מהבורא אל יצירתו ואל מלאכתו של האדם. וכך גם בריכת מים, מסמלת הרמוניה בין מקור המים לבין היצירה האנושית של חפירת בריכה, כיפוף הקרקע כדי שהמים יוכלו לשרות בה ברוגע.