רמב"ן על פרשת מסעי: דבר תורה קצר ומרתק, עם חשיפה אישית ומפתיעה

בפרשת השבוע, פרשת מסעי, מובא הפסוק: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". (במדבר לג, נג) 

מבאר הרמב"ן: 

"על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'". 

ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. 

ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: 'בואו ורשו את הארץ' (דברים א ח)". 

הרמב"ן מבאר שפסוק זה הוא ציווי ומהווה מצוות עשה: הציווי הוא שהעם ישב בארץ ויירש אותה, כיוון שהארץ ניתנה להם מאת ה'. אם יחשבו לעזוב ולכבוש ארצות אחרות כמו שנער או אשור ולהתיישב שם, הם יעברו על מצוות ה'. חכמים הדגישו את חשיבות הישיבה בארץ ישראל ואסרו על יציאה ממנה. אישה שלא רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, או איש שלא רוצה לעלות, נחשבים כ"מורדים". הציווי לרשת את הארץ חוזר במקומות רבים בתורה והוא מהווה מצוות עשה.

אף במניין תרי"ג מצוות, בעוד הרמב"ם אינו מונה את מצות ישוב ארץ ישראל כאחת ממצוות עשה, הרמב"ן כן מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות. 

הרב יהודה מרגולין בספרו "למרגלות הרמב"ן" מבאר כי הרמב"ן לא רק לימד אותנו את ביאורו זה - הוא גם חי אותו. בדרשה שמסר בראש השנה לאחר בואו לארץ ישראל, הוא מתאר במילים הנובעות מעומק הלב - כי קיום מצווה זו הוא מה שהביא אותו לעזוב בסוף ימיו את ספרד, את מקומו ואת כל משפחתו, ולהגיע לארץ ישראל - שהיתה אז שוממה מכל. כך אמר בדרשתו: "וזהו מה שהוציאנו מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בניי, אכזרי על בנותיי". 

מקבץ מרתק על מצוות יישוב ארץ ישראל