אפרת ברזל
"אמא, היתה חטופה אצלנו בבית?! למה לא אמרת לי שזו היא?"
"אמא, היתה חטופה אצלנו בבית?! למה לא אמרת לי שזו היא?"
- אפרת ברזל
- כ"ב תמוז התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
"אמא? מה? היתה אצלנו חטופה בבית? למה לא אמרת לי שזו היא?".
הוא קצת התלונן, וקצת הרבה הבנתי אותו.
לחשוב על אדם שהיה בשבי בעזה, עם כל מה שזה אומר, והשתחרר, ופתאום הוא יושב על הכיסאות במטבח שלך, ואתה חוזר מהישיבה ורואה את החיבור הזה של עזה ובני ברק, חופש וחמאס, כוס קפה ואמא מירב, שהיתה חטופה, יושבת עם הבת המקסימה שלה, תומר, כאן בביתנו, מסרבות – ובצדק – להיפרד, אחרי ימי התופת של הניתוק הכי מפחיד שהן יכולות היו לחוות בעולם.
משפחת טל.
הבנתי אותו. הוא צדק. זה מעניין.
"הייתי שואל אותה כמה שאלות", הוא המשיך מאוכזב, אחרי שהם הלכו והוא ראה והבין. זו לא פעם ראשונה שהוא בא הביתה מהישיבה ויש פה אקשן. הוא תמיד שואל, "אמא, מה עשית היום?".
הוא צדק. חטופה בבית, ועוד כזאת, זה מעניין.
אמא מירב, ובתה תומר.
התכנסנו לשיח על תשעה באב ושנאת חינם. היתה חוויה.
בבוקר שמחת תורה מירב נחטפה יחד עם יגיל ואור, שני הילדים, ואבא שלהם, יאיא – יעקב יאיר.
חמאס פירסם כמה שעות אחר כך את סרטון החטיפה הנורא הזה, המראה את רגעי האימה של מירב, הפציעה של יאיא והאכזריות הנוראה הזו. כך גילתה תומר את אמא, שנעלמה מקיבוץ ניר עוז.
היה משהו במפגש המיוחד הזה אצלנו בסלון, עם מירב ותומר, משהו שמחזיר הביתה.
יאיא נרצח, מסתבר, עוד באותו יום. מירב פגשה בשבי את עדה, שלא הכירה עד אז, גם היא מניר עוז. הן חזרו לארץ 53 יום אחרי, יחד עם הילדים, בדיוק ביום שבו מירב ביקשה לחזור. ה-28 לנובמבר. יום ההולדת של בנה.
ככה היא התפללה.
מירב יושבת על המדרגות אצלנו, ואני מבינה שזו אישה שיכולה לדבר ולעשות להביע ולהרגיש את כל המצב הזה, בארץ הזו, בעם הזה, בימים האלה, הכי טוב מכולם.
היא רגישה, וחכמה, המילים שלה יודעות לגעת ולהסביר.
על הכל אפשר היה לדבר איתה. טוב לדבר.
"הייתי שואל אותה שאלות, אמא", הבן שלי המשיך להגיד לי. "שאלתי אותה כל מה שאתה יכול לחלום לשאול חטוף", הרגעתי אותו, "שאל אותי ואני אענה לך", אמרתי לו, כי ככה הרגשתי עם תומר ואמא שלה. פתוח.
על הכל שאלתי. על השרפרף הקטן שעליו עדה ומירב סימנו איזה יום היום, כדי להחזיק את הזמן, על איך הן הלכו לשירותים, איך חפפו את השיער, על איך הם שמעו מה קורה כאן, על החיבוק עם יגיל שפתאום משום מקום מתוך המנהרה, הופיע. על מה היא עשתה עם המחשבות שלה, על החלומות שהיו לה בשבי, על מצב הרוח המשתנה של המחבלים ששמרו עליה, ואיך היא ידעה לזהות אותו, ובהתאמה לנהוג עמם. על המיגרנה הקבועה שלה, שלא היתה אפילו לרגע בשבי, איך הגוף לא נותן לכאבים שלו לצוץ במקום שאין להם מקום, ואיך איך שהיא חזרה ארצה המיגרנה שבה יחד איתה.
על הכל אפשר היה לדבר איתם, על מה היא חשבה בימים הנוראיים האלה, על איך היא שרדה רגשית, על הבלוק המחשבתי שהיא במודע חסמה איתו את ההתפרקות של עצמה. על שלוש המילים האלה שהיא אמרה לה ולעדה, שגם היא הצטרפה אליה, למרות היותה קיבוצניקית עם שום קשר לרוחניות של הבורא, שלוש מילים שהן סוד קיומי שמירב אמרה ושוב אמרה לעצמה:
"משעה לשעה ישועה".
"משעה לשעה ישועה".
"משעה לשעה ישועה".
על הכל אפשר היה לדבר איתה. על כוחן של המילים. איך מירב אמרה בצחוק, יום לפני האירוע הנורא, על יאיא, שהיה שמח כל כך ביום ההולדת שלו, "תראו אותו, רק שלא יחטפו לי אותו". יאיא נחטף ונרצח, מסתבר בדיעבד, עוד באותה השבת.
על הכל אפשר היה לדבר איתה, ולצחוק, לבכות, להרגיש, לחשוב, לנתח.
אבל את החיבוק הכי גדול שנתתי לה, והיא לי, זה שעשה לי, נו כמובן, הכי הרבה דמעות של אמא אל אמא, הוא חיבוק השואל מה עושים עם ילדה מדהימה כמו תומר, שפתאום מגלה את אבא שבשמיים, חזק חזק, מרגישה את האמת של הדורות של היהודים שאנחנו, את האהבה הכי גדולה שיש בעומק הלב אל בורא עולם שבשמיים. ילדה יפיפייה כמו תומר שעמוק בעיניים יש לה אמת טהורה של תשובה יהודית. ילדה מלאת אמונה ואור טוב בעיניים, שבאותה השבת לא באה להיות עם כולם בניר עוז, כי היא שמרה שבת בביתה בראשון לציון. או איך תומר כבר מזמן יודעת להגיד, "יותר משאני שמרתי על השבת, השבת שמרה עלי".