איך חוגגים עצמאות על חורבות בארי? הרבנית ימימה מזרחי על שנת ה-76 של מדינת ישראל

המדינה האהובה והמטולטלת שלנו הגיעה לשנת ה-בע"ד, שנת ה-76 שלה.

זו שנה מכוננת. שנה שכבר בתחילתה איחדה אותנו כעדה קדושה. כי בשנים האחרונות למדנו היטב נגד מי אנחנו ונגד מה אנחנו, ידענו מה לא, ידענו מי חייב ללכת, מי אשם, ידענו מה חייב להשתנות.

והשנה, מתוך החורבות של בארי, ושל שדרות, ושל אופקים, ושל קריית שמונה, הפכנו, בכאב נורא, בעיקר לאנשי בעד. אנשים שהם לא בדעה אחת אבל הם עדה אחת – עדה שמעידה האחד על גדולת האחר.

אנשי הבעד מסוגלים להביט מִבַּעַד לעיניים של אדם אחר בָּעֵדָה, הגם שהוא שונה מהם. להרגיש אותו, הגם שדעתו שונה. להעיד עליו עד כמה הוא טוב, לחבק אותו בצערו. להעריץ את הקדושה שלו ואת מסירות הנפש שלו.

אנשי הבעד יפנימו את הכלל הגדול בתורה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. ההבנה שהעצמאות של כולנו תלויה איש ברעהו, בתורה של אהבה, בתורת לחימה אחת, בארץ אהובה אחת. כי כולנו, כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וכולנו תלויים באותן התקוות.

אנחנו בתוך רצף של פרשות: "אחרי מות" – "קדושים" – "אמור". ככל הנראה רק הפרספקטיבה של קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, של הנופלים והנופלות הקדושים, מבינה שהבעד מכתיב את הגורל של העם פי כמה מאשר הנגד שלו.

הרי הם נפלו – בעדנו, והם כיפרו – בעדנו, והם הגנו – בעדנו.

בשבוע הזה אנחנו נהיה לעדה אחת. נהיה לאנשי-בעד. אנחנו נתפלל בעד הפצועים והלוחמים, בעד המפונים והשכולים, בעד שבויים. נזכור את הפסוק היפהפה הזה בספר איוב, זה שהיה לו הכל ואיבד הכל ושוב שב הכל אליו – וה׳ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ.

ביום הזה, בדיוק לפני 76 שנה, ישבו אנשים נרגשים ליד מקלטי רדיו ורק התפללו לשמוע בהצבעת האו"ם את המילה "בעד". והיום, כבר למדנו שלא לחכות לבעד של האו"ם או של האומות בכלל.

אז בשנת ה-76, שנת הבע"ד, בואו ונהיה בעד עצמנו. עצמאים.

בואו ונצביע כולנו בע"ד הארץ, בע"ד האהבה, בע"ד העדה הקדושה הזו.

חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ.