כיסוי שפמו של המצורע: איך בדיוק עושים את זה?

התורה מצווה את המצורע לכסות את שפמו, "ועל שפם יעטה".

איך בדיוק עושים את זה? ולמה?

לפי הרב הירש, הכוונה היא שהוא מוריד את כיסוי הראש עד הפה, כלומר מכסה גם את העיניים. וכך הוא פירש את דברי הגמרא במסכת מועד קטן שאומרת "על שפם יעטה – מכאן לעטיפת הראש", כלומר עוטפים את הראש ומורידים את הכיסוי עד הפה.

איך הולכים ברחוב? אולי לא כדאי למצורע ללכת ברחוב... או שמדובר בבד שאינו אטום לגמרי, כמו מה שנקרא בזמננו "בד שיפון", או שהוא מסתכל כלפי מטה ורואה רק את הקרקע שתחתיו. לא נעים להיות מצורע.

אבל מדוע דווקא עד השפם? את השפם צריכים לכסות, ואת הפה לא?

היו שפירשו שהפה צריך להישאר גלוי, כדי שיוכל לקרוא "טמא טמא", להזהיר את האנשים להתרחק ממנו. כך בימי הביניים היה כובע מיוחד למצורעים שאליו חובר פעמון, וכך הצלצול הזהיר את האנשים להתרחק.

אבל פירוש זה קצת דחוק. אפשר לקרוא "טמא טמא" גם עם פה מכוסה.

שונה הוא פירושו של רבי אברהם אבן עזרא. לדבריו, עטיית השפם היא מלמטה ולא מלמעלה. אין מדובר בכיסוי שלשול הראש, אלא להיפך, בעטיית צעיף על הסנטר עד השפם, כדי שהפה יהיה מכוסה בדווקא, שרוקו של המצורע לא יפגע באף אדם.

רבי זלמן סורוצקין, לעומת זאת, מבאר שכיסוי פיו של המצורע הוא עניין סמלי: הוא דיבר לשון הרע, פתח את פיו והזיק לאחרים, לכן פיו יהיה חסום ומכוסה. הוא מסתייע בלשון המדרש, "שיהיו שפתיו מדובקות". סותמים לו את הפה, פשוטו כמשמעו.

שנזכה להינצל מלשון הרע ומצרות שבאות בעקבותיו.