הדרכה למתחזקים

התחלנו לשמור מצוות - היכן הכי טוב לגור?

יום אחד נדלק בכם הניצוץ היהודי ומאז החיים משתנים לגמרי. לאט לאט אתם מבינים שאתם זקוקים לאוכל כשר, לבית כנסת, למקווה, לתלמודי תורה לילדים, והצרכים הולכים ומתרבים. במקביל כבר לא נוח לכם עם סגנון הדיבור ברחוב, ובעיקר עם חילול השבת שסביבכם. ברור לכם שהגיע הזמן לעבור לגור במקום שיהיה לכם יותר נוח לשמור תורה ומצוות. האם לעבור לעיר חרדית? # דן טיומקין, במאמר מיוחד ומקיף, מציג את היתרונות והחסרונות שבמעבר לקהילה חרדית, ונותן טיפים חשובים לפני קבלת החלטה

שתף במייל
| כ"א אייר התשע"ה |
whatsapp
אא

שלום דן, אשתי ואני התחלנו להתקרב ליהדות לפני 3 שנים. בתחילה היינו מאד מרוגשים ומרוכזים בתהליך הקירבה ליהדות ולא שמנו לב למה שקורה סביבנו, אך עם הזמן, כל דבר באיזור מגורינו החל להפריע לנו – הדיבורים הלא צנועים ברחוב, המרחק מחנויות שהחלו להיות שימושיות עבורנו (כמו מרכולי מזון כשר, חנויות בגדים צנועים, דברי קודש וכו'), והקשה מכל – חילול השבת. לאחר שיצא לנו להתארח מספר פעמים בשבת אצל חברים שגרים באזורים שומרי שבת, בקושי היינו מסוגלים לחזור לעיר החילונית שבה אנו גרים... אנו שוקלים לעבור לעיר חרדית, אך שמענו שהדבר לא תמיד מומלץ. האם זה נכון? מה אתה מציע לעשות?

בתודה, משה.

* * *

שלום משה,

קשה לענות על השאלה הזאת, אבל דבר אחד בטוח: אין מקום מושלם. בכל מקום יש יתרונות וחסרונות. לכל אדם מתאים מקום אחר, וגם כאן יש שיקולים שונים (קירבה להורים, למקום העבודה וכו'), שהם אישיים והם הקובעים, בסופו של דבר, מה מקום המגורים האידיאלי. עם זאת, ישנן כמה נקודות שהרבה מתחזקים נופלים בהם, לכן טוב שהעלת את השאלה.

למה לעזוב את המושב?

להרבה מתחזקים, שגדלו בפריפריה או בערים חילוניות, יש נטייה (מובנת) למאוס במקומות בהם גדלו, בשל רמתם הרוחנית הירודה. הם נותנים משקל יתר לחסרונות שבאותם מקומות, ובמקביל מסתנוורים ומתלהבים מיישובים קהילתיים, שם יש צניעות, והרבה נוחות מבחינה דתית (מוסדות חינוך בשפע, מכולת עם מזון כשר, מקווה קרוב וכו'). עם זאת, למרות יתרונות אלו, יש צדק בכך שאמרו לך שלא תמיד הדבר מומלץ עבור מתחזקים לעבור לערים ולריכוזים חרדיים מובהקים.

שמעתי על משפחה של מתחזקים צדיקים (נקרא להם משפחת שמעוני), שגרה באיזה מושב. באותו מושב היתה התעוררות גדולה של מספר משפחות, ומשפחת שמעוני היתה ממש גרעין המרכז התורני ביישוב. הם אירגנו פעם בשבוע חוג בית של רבנים אורחים, הצליחו לייסד מנין קבוע בבית הכנסת הקטן שבמושב, אירגנו הסעה לתלמוד תורה בעיר הקרובה, פעלו להקמת מקווה במושב, ועוד.

אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הקהילה התורנית במושב הלכה ופרחה, עד שאותה משפחה החליטה לעבור לגור בקרית ספר (שכונה חרדית מובהקת). הם התלהבו מרמת הצניעות, מריבוי הישיבות, מאלפי הגמ"חים, והתחילו לחפש דירה בקרית ספר, כדי לחנך את הילדים בעיר של תורה ולא ביישוב חקלאי פשוט.

הקהילה התורנית במושב מאד התעצבה לשמע הבשורה. הם לא האמינו למשמע אוזניהם, כיצד ימשיכו את פעילויות הדת, השיעורים וכו'? אבל משפחת שמעוני היתה נחושה - היא רוצה להתקדם ברוחניות. כך יום אחד הגיעה משאית ההובלות, והקשר בין משפחת שמעוני לבין המושב הלך והתנתק.

כעבור עשר שנים היתה חתונה לחברים הכי טובים של משפחת שמעוני מהמושב, משפחה של בעלי תשובה חביבים, ומשפחת שמעוני נסעה להשתתף בחתונה. מה גדול היה ההלם של כל צד בפגישה, לראות ולשמוע מה קרה לצד השני. קהילת בעלי התשובה במושב המשיכה לפרוח ולגדול גם בלי משפחת שמעוני, הילדים אמנם נסעו כל יום בהסעה לתלמוד תורה, לבית יעקב ולישיבות, אבל חזרו לשבתות ולבין-הזמנים הביתה למושב, וגדלו לתפארת.

לעומתם, משפחת שמעוני שינתה לגמרי את פניה. בקרית ספר הם כבר לא היו הרוח החיה בפעילויות הדת או הקהילה, להיפך – הם נתקלו בועדת קבלה עירונית, ועדת קליטה לתלמודי תורה, ובהם הם כל הזמן נדרשו להוכיח את עצמם. השינוי במעמד לא כל כך הפריע להם, כמו שהפריע לילדיהם – מלהיות הילדים הצדיקים והמתמידים, הם החלו להרגיש קצת סוג ב', וכל מעידה התנהגותית קלה – מיד זכתה לפגישה נזעמת עם המנהל, בה נרמז להם שאולי הילד לא מתאים וכדאי לחפש מסגרת אחרת. כשהילדים גדלו, שניים מילדיהם החלו לעזוב את הדרך, ולכן בזמן המפגש בחתונה הם כל כך נדהמו לראות כיצד המשפחות שהיו פחות חזקות מהם במושב, זכו לגדול ולצמוח לתפארת, תוך נחת מהילדים.

ההומוגניות החברתית

זה לא סיפור דמיוני. כבר זכיתי לשמוע סיפור דומה מכמה וכמה מתחזקים, כולם בעלי המעשה, ואצל כולם אותה התבנית. ישנם כאלה שתולים את הכשלון בכך שעזבו את ההדרכה והתמיכה של הרב בישוב הקודם, רבים טוענים שהמעבר לישוב החרדי פיתח אצלם שאיפות בלתי מציאותיות, ונסיונות חסרי סיכוי לנסות להידמות ל"חרדי הסטנדרטי", למרות נקודות הפתיחה הכל-כך שונות. אחרים תולים את האשמה בישובים החרדיים עצמם, ששומרים באדיקות על צביונם, ולא מקבלים בקלות את השונה. אך ברור, שכמו שלא קל להיות בעל דעות שמאלניות בהתנחלויות, כך חברה קהילתית מתקשה לקבל דעות שונות, ומתחזקים, שמעצם הגדרתם יש בהם שוני (הורים שבאים לבקר בלבוש שונה, מנהגי דרך ארץ שונים וכו'). למרות נסיונותיהם המובנים לנסות להתמזג ולהיטמע, תמיד ישארו ניואנסים שהם לא מרגישים בהם, שתמיד ישאירו אותם בעיני החברה כשונים ומרוחקים. למרות האדיבות הבלתי מחייבת בחיכוך היומיומי, תמיד יהיו זמנים בהם גם הם יחושו בכך, וכמו כן ילדיהם, ירגישו נחותים בחברה, משום שהם חשים היטב במבטים הנסתרים של חבריהם לכיתה על כך שהם שונים.

אם אין ברירה, ובכל זאת מחליטים, מכל סיבה שהיא, כן לעבור למקום קהילתי חרדי, כדאי לשמוע לעצתו של הרב משה שפירא שליט"א, שאמר, שאם מתחזקים מחליטים שכן לעבור למקום חרדי קהילתי, מקום המגורים הטוב ביותר הוא: קצה השכונה. מצד אחד אתה קרוב למקווה, למכולת ולמוסדות החינוך, ומצד שני לא מופעלים עליך לחצים (בדרך כלל סמויים), ליישר קו עם העמדות המקובלות. כך המתחזק יכול לשמור על אישיות ויחודיותו, ובד בבד להנות מהנוחות שיש במגורים באיזור תורני (הוא הוסיף ואמר שיש שכונות בירושלים, כמו 'בית וגן', או 'הר נוף', שכולן מוגדרות כ"קצה השכונה", כיון שיש בהן גיוון רב של אוכלוסיה).

מי נותן את הטון?

נקודת המוצא, כאמור, צריכה להיות, שאין בעולם מקום מושלם. בכל מקום יש את כל סוגי הטיפוסים: הרכלן, השכן המעצבן, הנרגן, הנודניק בחדר מדרגות וכו' – ולהבדיל: הצדיק, התלמיד חכם, המאיר פנים וכו'. כל סוגי הטיפוסים נמצאים בכל מקום. השאלה רק מה המינון של כל סוג, או איזה סוג טיפוס נותן את הטון ואת האווירה.

יש מקומות בהם החביבות והארת הפנים היא המקובלת. יש מקומות בהם דווקא הזעפת פנים, הרצינות, החשדנות והצמצום, יותר נותנים את הטון. יש מקומות שיש יותר קבלה של הזולת, ויש מקומות שמקטלגים כל אחד ומלחיצים ליישר קו. כיום, שאנו בגלות ה"שנאת חינם", לצערנו המציאות היא, שבמקומות חרדים קהילתיים, מתחדדים ההבדלים בין הקבוצות השונות (עדות, מעמדות וכו') וגובר השוני בקבלת השונה. לעומת זאת, בפריפריה, בד"כ כל החרדים לדבר ה' מתאגדים, יש יותר קבלה של האחר והשונה, ויש יותר שלום והרמוניה. במקומות בהם ישנם הרבה זקנים, הרבה בעלי-בתים עם יראת שמים, שקובעים עיתים לתורה, ומכבדים לומדי תורה, האווירה בדרך כלל יותר רגועה ומקבלת, ופחות תחרותית.

אני מכיר בעל תשובה שגר באלעד, ששילם שכירות מאד גבוהה (לא היה לו סיכוי לקנות שם דירה), אשתו, שהיתה מומחית בתחום עבודתה, לא מצאה עבודה, והילד לא התקבל לתלמוד תורה שהם רצו. הצעתי להם לבדוק לעבור לפריפריה: יש ערים כמו רחובות, חיפה, חדרה וכו', ששם המחירים יותר נמוכים, יש יותר אפשרויות תעסוקה, והקהילה יותר מגובשת, נעימה ומקבלת. הם אכן ביררו, וכעבור מספר חודשים עברו לחיפה, לאחר שהאשה מצאה שם עבודה נהדרת (חיפה עיר נמל תעשייתית שמשופעת במקומות עבודה). הם שכרו דירה נהדרת (בשכונת הדר) עם נוף למפרץ חיפה, לא רחוק מ"גאולה הקטנה" – הרחובות החרדיים של חיפה, וכמעט בחצי המחיר ששילמו במרכז. גם ממוסדות החינוך הם היו מאד מרוצים, וממש היה ניכר שהשינוי עושה להם רק טוב. כעבור שנה הם אפילו הצליחו לקנות שם דירה במשכנתא סבירה.

אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ברצוני שוב להדגיש, שאין בכוונתי להמליץ או להשמיץ מקום מסויים. בקהילות חרדיות מובהקות למיניהן, ישנם חסרונות לרוב עבור מתחזקים, אך מצד שני גם המקומות המעורבים יותר סובלים משלל חסרונות לעצמם. ישנם גורמים שעבור אחד הם יתרון, ולשני אותם גורמים מהווים חסרון. מאד קשה לנסות לקבוע את הכללים בזה, וכל נסיון יהיה בהכרח שטחי מדי, לכן כל אחד צריך בעצמו לפשפש ולבדוק את סביבתו.

מתחזק אחד אמר לי שלדעתו זו מעלה עצומה לגור ליד הורי אשתו (או הוריו), הן מבחינת עזרה, והן מבחינת קידוש ה' שיש בכך, אך מתחזק אחר אמר לי שדווקא הריחוק מהמשפחה, והעובדה שנפגשים רק פעם בשבוע שבועיים ולא יותר מכך, נתן להם עצמאות לבנות נכון את חייהם.

מי מהם צודק? זו שאלה אישית שמשתנה מאדם לאדם. דוגמא נוספת, יהודי שגר בתפרח, חושב שהעובדה שילדיו מבודדים בבועה מן העולם ולא יודעים מה זה טלוויזיה או מחשב, זו המתנה הכי גדולה שיש, ויהודי אחר, תושב שכונת רמות בירושלים, אמר לי שהעובדה שיש בשכונה גיוון של חילונים, דתיים לאומיים וחרדים, חושף את בנו במידה מרוסנת ונשלטת לכל גווני עם ישראל, וכמו חיסון – כעת הוא לא יתבלבל גם בבחרותו מפיתויי העולם, ולכן זו המתנה הכי גדולה שיש…

גם פה לא ניתן לקבוע בצורה מוחלטת מי צודק. דבר אחד בטוח: כל עוד טוב לך וטוב לאשתך במקום מגוריכם, וגם הילדים מסתדרים במוסדות החינוך – נראה שאין צורך לעבור זעזוע מיותר ולהעתיק את מקום המגורים, אך אם גדשה הסאה ואתם חשים שאינכם מסוגלים יותר להמשיך כך, שיקלו מעבר למקום שהכי יתאים לכם מכל הבחינות האפשריות.

במאמר מוסגר חשוב מאד לציין, שההחלטה לעבור מקום מגורים חייבת להיות של שני בני הזוג באופן שווה. אם אחד מבני הזוג מתנגד למעבר, ומרגיש שאינו בשל לכך, או שאינו מעוניין בכך, על הצד השני להמתין בסבלנות, לכבד את רצונו ולנסות לשכנעו בעדינות וברוך. יסכים – מה טוב, לא יסכים, אין טעם להפעיל לחץ. הדבר רק יגרום להתנגדות, ואף אם בן הזוג יסכים בסופו של דבר למהלך, רק בשביל לרצות את הצד השני, הוא יעשה זאת מתוך מרמור, והדבר עלול ליצור בעתיד בעיות בשלום בית, שהן הרבה יותר משמעותיות וחמורות מחוסר הנוחות של מגורים באיזור לא תורני.

* * *

נסיים בדברים שכתבו המפרשים ("שיחות לספר בראשית" לרב נבנצאל שליט"א, פרשת לך לך), ששינוי מביא את האדם למצב חדש. הבית, העיר, המקום שאליו התרגל האדם – משתנה, ועמו נפתח פתח לשינויים נוספים בחייו. כל אדם מושפע מן הסביבה והחברה בה הוא חי, וכדי לשנות הרגלים ולעשות התחלה חדשה, צריך שינוי מקום, עד שאפילו אברהם אבינו, שזכה לקדש שם שמים בחרן ולעמוד בנסיון כבשן האש, היה צריך שינוי מקום כדי לזכות לבנים, והיה עליו לעזוב את חרן ולעבור לארץ ישראל.

יש שטוענים שבעלי תשובה צריכים קהילות נפרדות משלהם, יש שטוענים שאין כמו עיר גדולה. כאמור, ההחלטה מאד אישית ותלויה בהרבה משתנים ששונים מאדם לאדם.

יהי רצון שכולנו נמצא את המקום שהכי מתאים לנו, שבו נוכל להתפתח ולצמוח בחיינו מכל הבחינות.

חג חירות שמח לכולם.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.

הידברות שופס

האדם במעגל השנה - הרב זמיר כהן

89לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת משחקי חנוכה לילדים

חנוכייה עם בית זכוכית כריות כסף וזהב

סט מהודר מקריסטל לשבת קודש

ילקוט יוסף - חנוכה

שולחן מהודר להנחת חנוכייה

אלי לומד על החגים - חנוכה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה