שרון נגארי: "הבן שלי בא בחלום ואמר 'אני לא עוזב אתכם'"

זה היה בשבת של שמחת תורה, היום האחרון בחייו של נריה אהרון נגארי. בשש וחצי בבוקר החל מטח רקטות כבד, שבעקבותיו נכנסו כל הטירונים והמפקדים בבסיס למיגונית. ככל שהזמן חלף, קצינים נקראו בקשר, כל אחד בתורו יצא ולא חזר. בדיעבד התברר שרק אחד מהם ניצל.

בשלב כלשהו הטירונים, ונריה בתוכם, נשארו לבד במיגונית. רובם נכנסו ללחץ, בכי והיסטריה, אבל נריה החליט לקחת פיקוד. הוא הכניס מחסנית, חילק תפקידים והוראות לחיילים, וגם הרגיע וחיבק את מי שצריך.

"בשלב מסוים הם קיבלו הודעה בקשר שסמלת מעמדת הפיקוד נפצעה", מתארת שרון, אמו של נריה. "יחד איתם, שהתה שם גם משפחה שהגיעה להיות עם החיילים במהלך החג ולשמח אותם. האם, שהיא אחות במקצועה, שאלה מי מצטרף לסייע לה. נריה היה הראשון, ואליו הצטרפו עוד שלושה חיילים. הם יצאו, סחבו את החיילת באלונקה, ובהשגחה פרטית החליטו לא להכניס אותה למיגונית, אלא לחדר הפיקוד, ליד המיגונית".

נריה וחייל נוסף סחבו את האלונקה, ויצאו לשמור מחוץ למבנה. "בשלב כלשהו, מגיעים מחבלים מחופשים לחיילים, חמושים בנשק ובמפות. אחד מהם יורה בצד המבנה, ונריה רץ כדי לבקש מהחברים בפנים שיעזרו לו להכניס את החייל פנימה. ברגע הזה, כשנריה מסתובב, המחבל יורה לו בראש, והוא נופל, בלי לסבול בכלל".

המחבל, שראה את נריה עומד ליד עמדת הפיקוד, חשב שהמיגונית נמצאת שם ולא פנה לתוך המיגונית לירות בחיילים ובני המשפחה שהסתתרו בתוכה. נריה למעשה משך את האש אליו, והציל את כל מי שהיה שם.

בהמשך, דניאל, חברו של נריה, קפץ על המחבל והעיף לו את הנשק, אבל נדקר בראשו. למרות הכל, הוא גרר את עצמו לכיוון גופתו של נריה, כדי להציל אותה מחטיפה. "בזכותו זכינו להביא אותו לקבר ישראל", אומרת האם.

נריה נגארי הי''ד

"האובדן של נריה לא צבע לנו הכל בשחור"

שרון נגארי הינה מאמנת ומנחה נשים כבר תשע שנים, ליצירת שינוי בזוגיות ובמערכות יחסים. מאז ששכלה את בנה, היא אוספת את הכוחות לצאת ולמסור שיחות בכל רחבי הארץ על הבן, וגם על הכוחות שעוזרים לה, למרות הכל, להחזיק בשמחה. "אני מרגישה שלדבר עליו ולהפיץ את האור שלו זו עוד שליחות שקיבלתי. בשבועות הראשונים אחרי מה שקרה, כשראיתי שאני לא יכולה להכניס ללו"ז של החיים שלי את המתאמנות שלי, אמרתי: 'גם כשכבר יהיה לי כוח לאמן, איפה אני אכניס את האימון?'. אני כל הזמן מעבירה שיחות לנשים בכל מיני מקומות, בנות אולפנה, אולי זו השליחות החדשה היחידה שלי? ואז פניתי לקב"ה והתפללתי על זה: 'אם אתה רוצה שאני אעשה רק את זה, אז תראה לי, ואם את שניהם – אז גם תראה לי'. אני מרגישה שהוא ממש הראה לי, משהו התחיל להסתדר לי. כשקורה שינוי, גם שינוי חיובי, כמו למשל שנולד תינוק, וגם בשינוי כואב – כל הסדר המשפחתי משתנה, הקרקע מתערערת, ואז נוצר שינוי חדש. לאט לאט נהיה סדר חדש".

האופטימיות שלך מדהימה בתוך המצב הזה, זה לא נתפס.

"גם בעלי, גם אני וגם הילדים ככה, וזה הכל בגלל מי שהם וגם בגלל מה שהם עברו. זה כאב לב עצום לאבד ילד. הוא היה ילד מאוד משמעותי בבית, וברור שיש רגעים של בכי וגעגוע, אבל אני כל הזמן אומרת: זה לא צבע לנו את הכל בשחור, יש כל כך הרבה דברים לשמוח בהם ולהודות עליהם, זה לא צבע הכל, ברוך השם.

"הרבנית ימימה מזרחי הגיעה לכאן לנחם ולחזק את היישוב, כי יש כאן שלושה לוחמים שנפלו, אחד מהם הוא גם בעל של חברה שלי. סיפרתי לה על הניסים שקרו לנו בחושך, והיא הביטה בי משתאה: 'אבל לא הבנתי, איך זה שהמבט שלך מחפש ניסים, איך זה הנושא?'. אמרתי לה, ואני גם אומרת בשיחות שלי: לא עבדתי על זה, אני לא יכולה להגיד שזה קניין שלי, כי ינקתי את זה מההורים שלי. ההורים שלי הם ניצולי שואה, שניצלו בניסי ניסים, והמשפחות המורחבות שלהם נכחדו כמעט לגמרי. וכל החיים, במקום שנשמע על האסונות שהם עברו שם, תמיד הם דיברו יותר על הניסים. זה לא ממקום של הדחקה של הרע, ידענו שהייתה משפחה מורחבת שנספתה. אבל המסר תמיד היה, אני זוכרת את זה כבר בגיל חמש, שהלילה שחייב אדם לספר ביציאת מצרים, ועל מה מדברים? על הניסים מהשואה, מבט שלא יכול להתעלם גם מניסים שקרו לנו בחושך.

"אישה פנתה אליי בסוף שיחה שמסרתי לנשים ושאלה אותי, ובצדק: 'אבל את נשמת את זה בבית, ואני לעומתך גדלתי בבית רואה שחורות וביקורתי, אז איך אני יכולה להיות כזאת?'. עניתי לה: 'לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא לא קיבל במתנה והוא חייב לאמן את עצמו, והבשורה היא שזה אפשרי לכל אחד'.

"עוד אישה מהיישוב כתבה לי שלפני חודשיים היא שמעה שיחה שלי ומאז התחילה לאמן את המבט שלה לחפש את הטוב, ו'זה קסם מה שקורה בחיים שלי מאז'. אז גם מה שלא קיבלנו במתנה אפשר לעבוד עליו. השם מרחם עלינו ושולח כוחות, גם דרך נריה. גם חלמתי את נריה".

מה חלמת על נריה?

"במוצאי שמחת תורה באו להודיע לנו שהוא נפל, שזה נס בפני עצמו, כי יש משפחות שחיכו המון זמן שיבואו להודיע להן, יש משפחות שחיכו חודשיים וחצי שיודיעו להן מה עלה בגורל יקיריהן כי חיפשו את הגופה. כל מוצאי החג, אחרי קבלת הבשורה המרה, לא הצלחתי להירדם. ואז, לפנות בוקר, נרדמתי סופסוף, וחלמתי אותו. התעוררתי מתוך הבכי שלי, בכיתי גם בחלום וגם במציאות. בעלי שאל מה קרה, ואמרתי לו 'נריה היה פה'. האמת שזה היה משהו מדהים, הוא גם פנה אליי, במסרים כלליים וגם במסרים פרטיים, ואמר 'אמא אני לא עזבתי אותך, אני איתך, הנשמות שלנו ביחד. מכאן הכל נראה אחרת, אני שוחה באור, טוב לי, אני בהיכל הכי גבוה עם צדיקי עולם, אז תשמחו'. הוא גם אמר לי מה למסור לאחים ולאבא שלו, ושהקב"ה אוהב את כל עם ישראל. הרגשתי שהוא אומר לי שגם האנשים שאנחנו לא מסכימים איתם, השם אוהב אותם, גם הם הבנים שלו.

"בעלי כתב את זה בקיצור ממה ששמע ממני. לקחתי את זה וסיפרתי את זה לאחותי הבכורה, שהיא עשר שנים מעליי והיא עוגן בשבילי עכשיו, והיא אמרה לי: את חייבת לשבת ולכתוב את זה על דף, שזה יהיה לך שמור. בעלי כתב את הכל בקודים, ואז נזכרתי בכל המשפטים. בתוך כל הבלגן, שהצבא הגיע לכאן וחושבים על מועד הלוויה, ומגזמים את הגינה כדי שיהיה מקום למנחמים להגיע, היא אמרה לי לקחת רגע לבד ולהעתיק הכל על דף. ברחתי לחדר שלו, ישבתי על המיטה שלו וכתבתי את כל הפרטים של החלום, שאני לא אשכח אותו, לפרטי פרטים.

"לפני חודש היינו – בעלי, אני והילדים שלנו – בשבת בבית מלון, לשבת מיוחדת למשפחות שכולות של ארגון 'מנוחה וישועה'. השבת כללה תוכנית מחזקת מאוד. בין היתר, מייסד העמותה שארגן את השבת ביקש מהורים לדבר, במטרה שנחזק אחד את השני. סיפרתי להם על החלום שחלמתי, ואז אמרתי להם: 'למה אני מספרת לכם את זה? כי אם הבן שלי בא אליי בחלום ואומר לי שהוא בהיכלות הכי גבוהים – אז זה נכון גם לכל הילדים שלכם, הנשמות שלהם לא עוזבות אותנו'. הם ניגשו להודות לי שזה ניחם אותם.

מה את יכולה לספר על נריה, שהיה בולט אצלו?

"נריה שלנו נפל לפני גיל 19, כשהוא היה בסך הכל טירון חודשיים בצבא. בסיס הטירונים שלו היה בזיקים, ממש ליד הגבול, ובשמחת תורה הוא סגר שבת בבסיס. בתור נער הוא חיפש את עצמו. הוא לא המשיך את דרכו כדתי כמונו ורצה לברר את דרכו בעצמו, עם השאלות וההתלבטויות שלו. אנחנו גרים בנריה, יישוב דתי לאומי. הוא לעומתנו לא היה נראה דוס, והסתובב כאן עם תספורת מסוימת ועגיל. בהתחלה לא קיבלנו את זה והתווכחנו איתו, ואז הבנו שיש לנו עבודה עם עצמנו, שלא קשורה אליו בכלל".

לפני תקופה הוציאה שרון ספר ראשון, בעידודו של נריה: "כמאמנת ליצירת שינויים בזוגיות ובמערכות יחסים, כתבתי ספר שלם מסיפורי המתאמנות שלי. זה ספר שישב במגירה כמה שנים, ונריה התעקש וביקש ממני לא לוותר על החלומות שלי. הוא היה שותף לזה, ומאוד שמח כשהספר יצא. הספר מדבר על מקרים שהבעל לא רצה לעשות שינוי ולשתף פעולה, ונשים הגיעו לאימון לבד ועשו את השינוי שלהן מול עצמן, בפנימיות שלהן, מתוך התובנות שעלו בהן מהשאלה 'מה את מביאה לקשר שמוציא ממנו את זה, ומה את יכולה לעשות אחרת, שייצא ממנו אחרת?'.

"דרכו, גם אנחנו הבנו שאנחנו לא צריכים לנסות לשנות את נריה, אלא להתבונן מה אנחנו צריכים לעבור פה מולו, לאהוב אותו בלי גבול ולקבל אותו כמו שהוא. העולם שלנו – מלשון העלם. אנחנו רואים את החיצוניות ונתקעים בה, אבל זה לא פוטר אותנו לראות מעבר לזה.

"לנריה לא היה את המבט של השחור לבן, כמו שלרוב מאפיין נערים. הוא היה יכול לשמור מצוות ושבת ולמחרת להרגיש שהוא לא מסוגל. נער שזה קורה לו יכול לצאת בהצהרה שהוא לא שומר מצוות וזהו, אבל הוא מעולם לא סגר את הדלת על מערכת היחסים שלו מול הקב"ה, הוא אף פעם לא אמר 'פישלתי מול הקב"ה, הוא כועס עליי ולא רוצה אותי'. באותה נשימה, הוא גם לא ויתר על מצוות שהיו לו קשות, לחזור אליהן מדי פעם ולנסות שוב. אני מדברת עם נערות באולפנה וקשה להן לפעמים בצניעות, ואני אומרת להן שתמיד ינסו ויחזרו אל מצוות שהתייאשו מהן, והן כל כך מודות על כך ומספרות שהעצה הזו משנה להן את כל התפיסה.

"נריה היה תמיד מאוד שלם עם עצמו, הוא לא התנצל שהוא בחיפוש. מישהו סיפר לאיזה חבר שדווקא בתקופה שנריה לא היה נראה קרוב לעבודת השם, הוא אמר לו: 'לא מפריע לי אם אנשים ביישוב מסתכלים עליי בהרמת גבה, כי אני יודע שאני עושה כל מה שאני יכול, אני לא כועס אם מישהו מרים עליי גבה, כי אני שלם עם החיפוש שלי, רק כואב לי אם מרימים על ההורים שלי גבה. אתה לא יודע כמה קרוב לקב"ה אני מרגיש'. יש מישהו ערירי ביישוב שלנו, שהוא התחיל ללכת ללמוד איתו עם חברים סיפורי מעשיות, לשטוף לו כלים, ולשמח אותו, והכל בשקט. הוא לא היה עושה סיפור מהמצוות שלו, פשוט עושה טוב.

"בנוסף, נער כמוהו, שיכול היה להרים גבה על הדוסים בגלל שהוא בחיפוש, יכול היה לפסול את הדרך שלהם – והוא לא עשה את זה. רב בתלמוד תורה סיפר לנו בשבעה שהוא הקפיד להקדים שלום לכל אדם, ומול נריה הוא פשוט לא הצליח כי נריה תמיד הקדים אותו. אפילו שכביכול אותו רב היה אמור לסמל לנריה משהו שקשה לו איתו, למרות זאת תמיד הייתה לו עין טובה והוא העריך דמויות תורניות".

מאז שהתגייס, נריה הפך לשליח לקירוב של חברי הפלוגה שלו. "בעלי הוא רב, חברים של נריה מהצבא ניגשו אליו ואמרו שנריה הוא המודל שלהם. נריה היה הדתי היחיד בכל המחלקה. הוא ארגן סליחות באלול, וכל חול המועדסוכות ארגן ארבעת המינים לכל החיילים, כולל בחור שמעולם לא נטל קודם לכן. יש סרטון שרואים את נריה מקרב אותם, והוא קורן מאושר, מצביע בסידור על הברכה ומסביר איך לכוון, ובחיוך ענק על הפנים. ממש מדהים איך בחודשיים שהוא היה בצבא, הוא התקרב בחזרה אל הקב"ה. אולי בבית שלנו, שהבית הוא חזק ודתי, הוא הרגיש שהוא יכול להתרחק ולברר, ובמחלקה, שבה כולם לא דתיים, הוא הרגיש שהוא צריך להיצמד למצוות בכל הכוח. הרב של המחלקה עשה לנו סיבוב לראות איפה הוא נפל, וסיפר שהוא בחר בו להיות שליח ציבור בתפילת נעילה, לתקוע בשופר ולהביא חברים לשיעור. מדהים כמה זה פרץ ממנו בסוף ימיו".

"בשבעה הגיעו אלינו חברים שלו מכל הארץ, מטיולים שהוא עשה, וכולם אמרו ש'הוא היה הפסיכולוג שלנו'. הייתה לו רגישות מטורפת להרגיש כשמשהו עובר על מישהו, גם כשהוא היה משחק אותה שמח. כשהוא היה מזהה מישהו עצוב, הוא יזם ולא חיכה, וביקש שיספר לו מה קרה. הוא היה יושב עם החבר כמה זמן שצריך, אפילו שעתיים, עד שהחיוך היה חוזר לו לחיים, והיה נותן גם עצה טובה כי הוא היה מאוד עמוק וחכם.

"ולא רק זה, אלא שהוא גם התקשר למחרת, לשאול אם יש שיפור במצב. אנשים הרגישו שהם יכולים לשתף אותו בכל דבר, כי הוא לא היה שיפוטי. זה מחזיר למה שאמרתי קודם: הוא לא שפט את עצמו, הוא קיבל את עצמו בתהליך, ומתוך זה הוא יכול היה גם לאהוב את האנשים הכי דוסים בעולם. כשמישהו מתרחק זה בדרך כלל יוצר אצלו אנטי מאנשים כאלה, אבל הוא ראה את היופי בכל אדם. ילד מיוחד מאוד".

מה נותן כוח לשמור על האופטימיות הזאת, ברגעים קשים של האובדן?

"נריה היה ילד מדהים. גיסי הוא ראש ישיבת 'שבי חברון', והוא אמר בסעודת השלושים שכשמורידים נשמה לעולם מראים לה את הניסיונות שלה ושואלים אותה אם היא מוכנה לרדת, ובמקרה שלנו, שאלו אותנו אם אנחנו מסכימים להיות ההורים האלה, ולגדל אותו פחות מ-19 שנה ושימות על קידוש השם, והסכמנו. ושאלו גם את נריה, אם הוא מסכים לחיות פחות מ-19 שנה ולמסור את נפשו על קידוש השם, והוא הסכים. כולנו הסכמנו. ואז המלאך משכיח מאיתנו את הכל, שהנשמה שלנו הסכימה לחוזה הזה. מבחינתי, זו זכות עצומה שזכיתי שהוא עבר דרכי וזכות עצומה שזכיתי לגדל נשמה כזאת.

"בנוסף, היינו אצל הרב איידלס אחרי שנריה נפל", מספרת שרון בדמעות. "היה מפגש מאוד מרגש, והוא אמר לבעלי: 'אמא נתנה לנריה את מלוא האור שהוא היה זקוק לו בחייו'. יש לי תפילה כל החיים, שאני מתפללת להיות האמא של כל אחד מהילדים שלי כמו שהוא צריך. בכיתי כשהוא אמר את זה".

"ובכל מקרה, אני אומרת שאין מצב, אני לא צריכה לחלום את נריה כדי לשאול אותו מה הוא רוצה, אני יודעת שהוא רוצה שנהיה שמחים ונבחר בשמחה. זה טבעי שנבכה ונתגעגע, וצריך את זה, אבל הוא נותן לנו כוח לשמוח, הוא היה אוהב להצחיק אותנו, ואי אפשר לחשוב עליו ולהיות רק עצובים. האור שלו זורח לנו בלב ומשרה עלינו שמחה, גם בתוך הגעגוע".

שרון נגארי התארחה בתוכניתה של מורן קורס, "לא מובן מאליו". הריאיון המלא ישודר בקרוב