בחן את עצמך: מה הכוונה ב"גיד עץ בעלמא"?

אנחנו יודעים שכאשר דבר שאסור באכילה נופל לתוך תבשיל, התבשיל נאסר באכילה, אם אין בו שישים כדי לבטל את האיסור.

אך ישנו איסור אחד מן התורה, שכאשר הוא נופל לתוך תבשיל, ניתן באופן תיאורטי להוציא אותו מן התבשיל, ולהמשיך לאכול. איך יתכן?

התשובה היא גיד הנשה. גיד זה שנאסר בעקבות מלחמת יעקב עם שרו של עשיו, מוגדר בגמרא כ"עץ בעלמא", אף על פי שהוא חי ולא צומח... שכן הגיד אינו בשר ואינו שומן, אלא רצועה אלסטית שנדרשת לתפקוד הרגל, אבל אין לה שום תרומה גסטרונומית.

אפילו העצמות הכי קשות, מוסיפות לטעמו של התבשיל, כפי שיודע כל שף. אבל הגיד לא מוסיף כלום.

נשאלת השאלה אם כן, כיצד יתכן שהאוכל את גיד הנשה לוקה, הרי הוא לא אכל דבר שראוי למאכל? לפי ההלכה, מי שאוכל את עצמות החמור אינו לוקה, שכן העצמות האלו, כשהן יבשות, אינן ראויות למאכל. מדוע אסור לאכול את גיד הנשה?

על כך משיבה הגמרא, שכיוון שהתורה אסרה את גיד הנשה בעצמו באופן ספציפי, אי אפשר להתיר אותו מחמת העובדה שאין לו ערך תזונתי. עץ בעלמא, הוא והתורה אסרה אותו.

(וכך אנו נוקטים גם לגבי שרצים מאוסים, שאינם ראויים למאכל אדם – למרות זאת האוכלם עובר בלאו מן התורה ולוקה. ואמנם יש אופנים שלכן אם נפלו לתבשיל, ניתן להוציאם ואין לחוש שפלטו טעם, כי טעמם רק פגם את התבשיל).

בפועל אין להלכה זו שימוש מעשי, כיוון שאנחנו אוסרים גם את שומן הגיד. הגמרא אומרת "ישראל קדושים הם ונהגו איסור בשמנו". הגיד עטוף בשכבת שומן, שגם היא אסורה, והיא אכן נותנת טעם.

יש לציין כי ישנה שיטה בגמרא "יש בגידין בנותן טעם", וביארו המפרשים, שאין המחלוקת במציאות אם יש טעם או אין טעם, שכן את זה ניתן לברר על ידי איש מקצוע גוי. אלא שיש טעם קלוש כלשהו, שכן כל גוף אורגני מכיל איזשהם ערכים תזונתיים, והוויכוח הוא אם לפי ההלכה יש משמעות לטעם זה.