מעניין
"חמלה אני מבקשת": הפוסט שכל אחד חייב לקרוא ולהפנים
ללי יעקובי בפוסט שלא יותיר אתכם אדישים: "כיצד ניתן לעורר בתוכנו חמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו, דווקא עכשיו?"
- שירה דאבוש (כהן)
- ו' טבת התשפ"ד
"חמלה, חמלה אני מבקשת בהסתכלות במציאות הכואבת, בחוויה שהפעם זה באמת קשה מנשוא, זה שובר את שיאי הכאב, הנפש והנשמה זועקים, מספיק ודי, את זה כבר אי אפשר להכיל.
"כולנו ריקמה אנושית אחת חיה, וחשוב וחיוני לנו לייצר, כמו יש מאין, את תנועת הנפש עם רכיבי החמלה".
ממה עשויה החמלה הזו לדידה? 3 רכיבים: "נדיבות לב אנושית מלשון נדבה, לראות בעין טובה, לחשוב טוב ולדון לכף זכות את עצמי ואת היהודי שמולי - רק כי הוא יהודי, בלי קשר למעשיו, הצלחותיו או שגיאותיו.
הרכיב השני הוא להבין שלטעות זה אנושי, גם כשהטעות מרה ונוראית, והשלכותיה כואבות ומכאיבות באופן שמרגיש בלתי נסבל.
הרכיב השלישי הוא 'תיחום בכאן ועכשיו': "להבין שהסבל, הכאב ועוצמות המפגש איתם, מתרחשים וניתנים לתיחום בכאן ועכשיו. הם לא חייבים להישאר איתנו באותו אופן ועוצמה כל הזמן, והם לא עדות למי ומה שאנחנו. ביכולתנו לתחום ולמסגר את עוצמת כאבי הנפש, ובכך לאזן אותם, ולעמעם את יכולתם להוסיף ולהכאיב לנו".
כיצד ניתן לעורר בתוכנו חמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו, דווקא כעת, כשקול דמי אחינו זועקים מן האדמה ועל הארץ, ונפשנו ונשמתנו דואבת, מדממת ומכווצת?
"התנועה הקטנה שמתאפשרת בתוך כל כיווצי הכאב הללו, היא תנועה במוח של דמיון וזיכרון. זיכרון של חיבוק אנושי, שניתן בנדיבות וברוך. זיכרון של עין טובה ומילה טובה מסוגלים להקל ולו במעט.
הזיכרון שגם טעויות קשות מאוד, עם השלכות כואבות מאוד הן טעויות אנוש, וכולנו רק בני אנוש.
הידיעה שהמציאות הכואבת היא זמנית, ובכל רגע יכולה להיות תפנית בעלילה,
בתוך כל זה להתפלל שהתפנית תוביל לברכה והקלה.
וכאן ועכשיו, לבחור לזכור את דברי אחת האימהות,
"לבחור את האור, בין הבור לאור".
ולזכור שעלינו מצווה לבחור את הנכחת האור בארץ, על פני האדמה.
"והעידותי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה" (דברים, ל' יט').
חמלה כלפי בני עמנו, לחיילינו גם לאלה שטועים, ולמשפחות השכולות, הן, הן התרגום המעשי של הבחירה בחיים ובברכה.
לו יהי", היא מסכמת.