מנפצים את השקר: "אני מגדיר את עצמי כאדם רוחני, ולא דתי" – אפשרי או אשליה עצמית?

מחקרים בענף הפסיכולוגיה מראים שרוחניות מביאה עימה רווחה נפשית. הנוירולוג והפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל כותב בספרו "האדם מחפש משמעות" שבאדם קיים מימד נוסף מעבר לפיזי והנפשי - המימד הרוחני, והוא זה אשר מעניק משמעות לחיים, ובהיעדרו יסבול האדם מ"ריק קיומי". ללא רוחניות ותחושת משמעות האדם יסבול מעקרות וריקניות, ומכאן קצרה הדרך אל דיכאון ובעיות נפשיות נוספות. זהו צורך טבעי באדם למצוא משמעות לחייו, אבל מנגד קיים דחף לחיות חיים נטולי מגבלות המושך את האדם להישאר באזור הנוחות ולא להתוודע אל המציאות האלוקית. שכן, מציאות אלוקית וכפיפות לדת מחייבים את האדם לחיות את חייו תחת מסגרות וגבולות, והדרך להימנע מכך היא הכחשה ואטימות. לכן, הגישה חסרת האמונה בא-ל מחפשת כיצד להכניס רוחניות אל חיי האדם ללא מגבלות הדת, ולכן הגדירה לעצמה את מושג הרוחניות על פי רעיונות הומניסטיים, כגון: פיתוח האומנות, התרבות והמדע, וכן חיבור עם העצמי, הטבע והאנושות.

חלקם של מחפשי הרוחניות-הלא-דתית רואים בחיבור עצמי-תודעתי גבוה יותר מענה לרובד הרוחני באדם הדורש משמעות לחיים (מתוך כך, אגב, החלו מתרחבים המודעות והביקוש לפרקטיקות שונות שמטרתן להביא לתועלת מנטלית, כגון מיינדפולנס, מדיטציה ועוד), וחלקם מוצאים זאת בחיבור אל ידע או עשייה הנתפסים בעיניהם כמשמעותיים. אבל השאלה הגדולה היא האם באמת קיים כזה דבר רוחניות כאשר היא נטולת אמונה דתית, או שמא מדובר באשליה שנועדה לטשטש את הריק הקיומי של מחפשי הרוחניות-הלא-דתית?

הרוח, כשמו כן הוא, נמצא ברובד שהוא מעבר לעולם הפיזי ומעבר לעולמו הנפשי של האדם. וכפי שמגדיר המחקר הפסיכולוגי כאחד מאבני היסוד של המושג 'רוחניות': "הכרה בקיומה של מציאות המתעלה על זו הנתפסת בחושים". לעומת זאת, אותה שיטה פילוסופית הטוענת שקיימת רוחניות ללא אמונה במציאות האלוקית או בקיומה של הנשמה הנצחית, מגדירה את עצמה כגישה המעניקה טעם לקיומו של האדם ללא אמונה בקיומה של מציאות על-חושית. כלומר, היא סותרת מציאות על-חושית ונשארת להתקיים במציאות חושית ומצומצמת בלבד, וכך למעשה יוצרת בתוכה פרדוקס.

מלבד הפרדוקס הלא מוסבר שאותה גישה פילוסופית בנתה לעצמה, נשאל את עצמנו: האם באמת ניתן להעניק משמעות לעצם החיים, כאשר לא קיימת אמונה במימד הרוחני שמעבר לחיינו עלי אדמות?

הרי אם לכאורה סופם של החיים הארציים הם סוף פסוק, אם אין לכל החיים שלנו כאן איזשהו יעד שנמצא ברובד שהוא מעל לחיים עצמם, אם אין איזושהי תכלית עליונה ונצחית מעבר לחיינו הארציים כאן, אז מה בכלל הטעם בחיים? אם אחרי החיים פה יש עפר ואפר, חור שחור, כלום אחד גדול – אז בשביל מה לחיות, ואיפה יכולה להיות כאן בכלל משמעות?!

יוזמה ופעילות או בניית יצירותחדשות – בפן המדעי, האידיאולוגי-ערכי, האומנתי ואפילו הפילנתרופי – ברובד שמסתיים ומסתכם ב-120 שנה שלנו, או במקסימום ב-120 שנה של הדורות הבאים, עדיין נשארים חסרי משמעות נצחית. יש לכל מיזם, תגלית או פיתוח אישי/כללי אומנם השפעה על חיינו ועל חיי אחרים, אבל ברגע שהמימד שמעבר לעולם הזה לא קיים – איפה הטעם האמיתי? הכול הופך לניסיון ליצור חיים זמניים עלי אדמות שניתן יהיה להעביר אותם כמה שיותר בקלות ובנעימים, אבל משמעות אמיתית חדלה מלהיות.

אפילו פעילים במאבקים פוליטיים למען ערכים מסוימים, ולא משנה לצורך העניין אלו דעות עומדות מאחוריהם, פועלים כדי שהם ואחרים יוכלו לחיות את חייהם בצורה המתאימה להשקפתם, ועם זאת מדובר בסופו של דבר בחיים עם תאריך תפוגה, שלהם ושל האנושות כולה. ואם כן, איפה המשמעות הנצחית בכך? כשאין אמונה בתודעה נצחית הנפרדת מחיי הגוף, קרי נשמה, אין כזה דבר באמת רוחניות או משמעות אמיתית לחיים. הכול מתחיל ונגמר בחיינו הארציים עלי אדמות. ושלא תבינו לא נכון, רבים הם האנשים חסרי האמונה בדת שפועלים למען אחרים באספקטים שונים, מתוך לב טוב ומתוך צורך נפשי לחיות חיים בעלי משמעות, אבל נצח אין כאן ורוחניות אין כאן. יש פה רק 120 שנה של אנשים שמתחלפים בזה אחר זה.

כאשר החיים מתנהלים על פי ערכים ואידיאלים, גישות ודעות שהינם פרי אנוש, החיים לעולם יישארו ברובד האנושי והארצי בלבד. הם לעולם לא יהיו שייכים לרובד רוחני, לנצחיות ולמשהו שהוא גדול ועליון מהחיים עצמם. כך לדוגמא, חיי אדם מוגבל שהינם נטולי עשייה, נתפסים לפי אותה גישה פילוסופית של רוחניות-ללא-אמונה כחסרי משמעות, בעוד רוחניות אמונית רואה בחיים אלו כבעלי משמעות נצחית.

האמונה הדתית רואה את המציאות הארצית כמציאות זמנית ומצומצמת ביותר למול המציאות הרוחנית הקיימת בעולמנו. היא מתעלה מעל לרעיונות ולמושגים האנושיים, ומנתבת אותנו אל חיבור עם הרובד העל-טבעי. וכך חיינו כאן הופכים לחיים שפורצים מעבר לגבולות האדם, מימד הזמן והמרחב הארצי. כך חיינו כאן הופכים לחיים של תודעה על-אנושית, ולחיים בעלי משמעות אמיתית שלא מסתכמים ב-120 שנה.