אמהות +: האם כל מה שאני עושה הוא מובן מאליו?

רוב הימים שלנו עוברים עלינו באותה מתכונת.

קמים בבוקר, מתפללים, מתכוננים ליציאה. זאת לעבודה, זאת לסידורים, וזאת למטלות הבית.

כל כך רגילים אנו לסדר היום הזה, עד שהפך הוא למובן מאליו (חוץ מימי הסגר בעקבות הקורונה), ואנחנו מתפללות שימשיך המובן מאליו ולא תהיינה לו הפרעות.

עד ש....

עד שאנחנו מרגישות שכל העשייה שלנו הופכת להיות מובנת מאליה גם בעיני הסובבים אותנו. דבר שבשגרה.

הנה מקרה שעלה באחת הסדנאות שניהלתי.

סבתא חנה(שם בדוי) מספרת על יום שיגרתי שעבר עליה בבית: "יום בישולים ארוך ומתיש היה לי באותו יום. התוצאות בהחלט הצדיקו את המאמץ. סירים מלאים בכל טוב עמדו על הכיריים. ולמי נועד כל האוכל הזה? כמובן, גם לילדי הנשואים. זאת הרוטינה. אני מבשלת ומחלקת להם. שייהנו".

ברוב הפעמים הכל בסדר. אך מפעם לפעם מתגנב לה, לחנה, הרהור ללב. הרגשה של החמצה עולה בה. כל כך הרבה היא טורחת ומשקיעה למען ילדיה, והתודה שהיא מקבלת בחזרה, מרגישה לה חיוורת לעומת ההשקעה: "איפה הכרת הטוב של הילדים שלי על כל הטרחה שאני טורחת עבורם ועבור בני משפחתם?".

הרושם שהיא מקבלת הוא שכל העבודה שלה היא משהו טבעי ומובן מאליו, כמו השמש שעולה בכל בוקר במזרח ושוקעת לקראת ערב במערב. מי זוכר בכלל להודות על זה?

הילדים באים, לוקחים את הקופסאות הארוזות בקפידה, אומרים תודה, הולכים לדרכם ומשאירים אותה תוהה ומבולבלת ממה שקורה לה בפנים.

מצד אחד היא טורחת ומכינה בשמחה, מסופקת מכך שהעשייה שלה מועילה ועוזרת לילדים ומקילה מעליהם את משא היום-יום העמוס שלהם.

מצד שני, מאיפה צץ פתאום המרמור? ההרגשה שחסר לה משהו בפנים? חלל ריק שהיא מנסה למלא עם מילות התודה של ילדיה, אך לא מצליחה.

צער רב חווה האדם שיש בתוכו חלל ריק. בצר לו, הוא פונה אל סביבתו הקרובה, מבקש למלא חללו בחיזוקים חיצוניים. מקווה הוא שם למצוא מרגוע לנפשו. אך למרבה הפלא, חיזוקים אלו אף פעם לא מביאים לו תחושה של סיפוק לאורך זמן. גם אז, לא עולה בדעתו אפילו לבדוק בתוך תוכו, מה באמת חסר לו בשביל להרגיש טוב ומסופק ללא תלות בגורמים חציוניים.

התברר לנו שאת צרכיה האישיים, חנה שמה במקום האחרון. הסכם שבשתיקה וללא ידיעתם, עשתה היא עם ילדיה: היא תעבוד למען מילוי צרכיהם, על פי הבנתה, והם ידאגו למילוי צרכיה.

וכאשר ההסכם לא עבד כפי שציפתה, ולא היו מענה והתייחסות לצרכיה, היא חשה אכזבה ותסכול.

לסמוך על הסביבה שתדע בדיוק מה דרוש לי, ברגע מסוים, זה אכן מתכון בדוק לאכזבה.

הרגשה טובה וסיפוק הם נחלתן של אלו שיודעות לתת לצרכיהן אותו מקום של חשיבות כמו צרכיהם של בני משפחתם.

שרה לנגזם היא מנחת קבוצות הורים, יועצת רגשית בשיטת מוח אחד ומנחת קבוצות הנחייה ל"אמא לילדים נשואים".