כתבות מגזין

"התעוורתי במפתיע, אבל החלטתי שלא לתת לעיוורון לנהל אותי": אביחי יעיש בשיחה מעוררת השראה

אביחי יעיש נולד וגדל ברחובות כילד בריא לכל דבר. העיוורון תקף אותו במפתיע וטלטל את עולמו, אבל דווקא מתוך החושך הוא החל לראות באמת: "התחלתי להביט על העולם בדרך נכונה יותר – דרך האוזניים". ריאיון מפעים

  • י"ב חשון התשפ"ג
בעיגול: אביחי יעיש (צילום: באדיבות המשפחה)בעיגול: אביחי יעיש (צילום: באדיבות המשפחה)
אא

אביחי יעיש (34) מחלק את חייו לשניים: אלו שלפני העיוורון ואלו שלאחריו. "אני נשוי פלוס שלושה ילדים ואפילו עוסק במקצוע שאף אחד לא מאמין לי כשהוא שומע על כך לראשונה", הוא אומר בסיפוק, "אבל המציאות הזו בכלל איננה מובנת מאליה".

סיפורו של יעיש מתחיל בעיר רחובות. "נולדתי למשפחה דתית לאומית, וזו הייתה המסורת הרוחנית שגדלתי עליה, אבל כיום אני יודע שהייתי אז יותר דתי-חילוני כזה. מצד אחד שומר שבת וכשרות, אבל גם מתנהג אחרת כאשר מגיע למקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם, ובהחלט הייתי מגיע למקומות כאלו. הייתי קצת כמו זיקית. לרקע המשפחתי שלי – משפחה דתית מודרנית – היה בכך חלק. בשבת היינו אומנם הולכים לבית הכנסת, אך מאידך גיסא גם הולכים למקומות שאין רוח חכמים נוחה מהם. לא פלא שכנער צעיר חיפשתי את הפיתויים ואת הנאות החיים, ופחות את התורה והמצוות".

הסיפור של יעיש החל להסתבך כאשר עלה לכיתה י"ב. "באותה תקופה", הוא נזכר, "היינו משחקים כנערים משחקי רחוב שכללו אלימות ממשית בין התלמידים, זאת כחלק ממאמץ לפרוק אנרגיות. משחקי האלימות הללו היו בתחילה עם חיוך על הפנים ובהמשך עם חיוך בלי שיניים...", הוא אומר בהומור שחור.

המקרה ששינה את חייו התרחש באחד מהמשחקים הללו. "זה קרה כאשר שיחקתי עם ידיד שגדול ממני מבחינה פיזית, וכתוצאה מכך גם חזק ממני. בשלב מסוים כבר היינו צריכים לשוב לכיתה, ורגע לפני שחזרנו ניסינו ליצור הכרעה במאבק, וכתוצאה מכך גם המשחק כביכול נהיה אלים יותר. באיזשהו שלב הוא תפס אותי, ניתק את רגליי מהקרקע וסובב אותי בצורה שאני עפתי כשהראש שלי כלפי מטה. בדרכי ליפול על הרצפה, הפרצוף שלי, בין העין לרקה, נתקל בברך של אותו ידיד. אני זוכר שקמתי. הייתי מזועזע מעט. שאלתי אותו אם יורד לי דם או שמא נראה משהו לא תקין על הפרצוף שלי, והוא אמר לי שלא. חזרנו לכיתה, כאשר תוך כדי אני לוקח מעט קרח מהמקפיא ושם על מקום הפציעה במטרה להרגיע את הכאב, כשאני חושב שבזה העניין מסתכם.

 

העיוורון מפתיע

"עד אותם רגעים הייתי בריא לחלוטין, ואף יכולתי לראות ללא משקפיים", הוא מספר. "אני זוכר היטב את הרגעים ההם שבהם כל זה השתנה", הוא שב כמעט שני עשורים לאחור. "רציתי לכתוב את מה שהמורה רשם על הלוח, אבל תוך כדי שאני מסתכל על הלוח – גיליתי לפתע שאינני רואה מה כתוב שם. בתחילה הייתי בטוח שזו טעות. שאלתי ידיד שישב לצדי האם הוא רואה מה שכתוב על הלוח, והוא ענה לי בטבעיות: 'למה לא?', אז הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. המשכתי לשבת בכיתה כשאני מנסה להבין מה קורה, ובסוף היום סיפרתי לאמי שאינני רואה מה כתוב על הלוח ונדמה לי שיש צורך לקבוע תור לרופא עיניים".

בשלב זה לאביחי נקבע תור לרופא, אך ככל שחולף הזמן הוא מגלה לחרדתו שמצב הראייה ממשיך להתדרדר. אם בתחילה הוא נאלץ להתמודד רק עם בעיית העתקה מהלוח, בשלב הבא גם החברים נעלמו משדה הראייה. "אני זוכר כיצד יום למחרת הבטתי לעבר הלוח ולפתע גם את המורה כבר לא ראיתי, כשהמרחק בינינו עמד על כמטר אחד בלבד. במקום זה ראיתי רק קטע מטושטש שיכולתי להבין שזה המורה". זה היה הרגע שבו אביחי הבין כי המצב הוא מצב חירום. "חזרתי לביתי ואמרתי לאמי שאין זמן לתורים ועלינו להתפנות מיד למיון. הגענו לבית חולים, והכניסו אותנו באופן מיידי למחלקת עיניים. בנוהג הרגיל, שמו לי טיפות שהרחיבו את האישונים, ואז החל הסיוט של חיי. בתחילה בדק אותי רופא, ואחר כך הגיעה רופאה, ואז עוד רופא, ולאף אחד מהם לא הייתה תשובה מה קורה איתי. לאחר שורה ארוכה של בדיקות ולמול חוסר האונים של הרופאים, הם החליטו להפנות אותי למכון מור בבני ברק. 'משם תחזור ביום ראשון לאשפוז', נאמר לי. ואני, עדיין לא מבין את חומרת המצב, מבקש מהרופאים שלפחות יתנו לי משקפיים, אבל הרופאים – חמורי סבר – אומרים לי שהם רואים שזה הרבה יותר ממשקפיים.

"שוחררתי מבית החולים בסוף השבוע, ובשבת הלכנו כרגיל לבית הכנסת. לחרדתי, בבית הכנסת אני מגלה שדבר לא נותר כשהיה. אפילו הסידור שבידי הופך לפתע לקטע מטושטש. ובכל זאת מצב רוחי היה טוב יותר מהימים הקודמים. האווירה הרגועה של השבת עשתה את שלה. אבל ביום ראשון שבתי לקרקע המציאות. הגעתי פעם נוספת לאשפוז". מאז, במשך שבוע שלם עובר יעיש שורה של בדיקות; נשלח לבתי חולים אחרים; מקבל סטרואידים, אבל דבר לא מועיל, כאשר הרופאים עומדים נדהמים מנגד ואינם יודעים להצביע על הבעיה. "באיזשהו שלב", הוא משחזר, "אני מרגיש שנעצרה ההתדרדרות בראייה. ניסיתי להיאחז לפחות בנקודה זו באותם ימים קשים, בתקווה שזה מסמן את סוף הסיפור המשונה שתקף אותי".

 

"בבית החולים ראיתי מצבים חמורים משלי"

כיצד עוברים עליך הימים בתקופת האשפוז כשאתה נתון בחוסר ודאות מפני הבאות?

"רבי עקיבא אומר שמי שמגיע לבקר חולה נוטל עמו אחד חלקי שישים מחוליו", הוא נאנח, "ובמקרה שלי היו המונים שהגיעו לבקר, להערכתי כמאה, זה אומנם לא לקח ממני את הפגיעה בראייה, אבל החולי הוא גם חולי הנפש, וכאן בזכות הביקורים הרבים – פחות הרגשתי את המצב החדש שאליו נכנסתי. למזלי, והיום אני יודע עד כמה זה היה למזלי, פחות חשבתי באותם רגעים על מה שקורה איתי".

לאחר שבוע שלם של אשפוז, שבמהלכו יעיש היה עסוק בעיקר בלקבל את המבקרים הרבים, הגיע אליו הרופא עם בשורה קשה: "איננו יודעים מדוע אינך רואה. עשינו כל בדיקה שהיא, והמצב כלל לא ברור". באותו רגע, אביחי חש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו. למזלו, הרופאים לא התייאשו לחלוטין. "הם אמרו לי שיש צורך בהמשך בדיקות, והורו לי לחזור לביתי ולשוב מאוחר יותר לאשפוז ולבדיקות הנוספות. חזרתי הביתה, ניסיתי לחזור לבית הספר, אבל לא הסתדרתי בו. לא ראיתי לא את הלוח ולא את החברים, אז החלטתי להישאר בבית. במקום זאת מורים פרטיים החלו להגיע לביתי כדי ללמד אותי, ולמזלי גם החברים לא זנחו אותי והמשיכו לבוא, לבקר ולעטוף אותי".

כמה זמן לוקח הסיפור הזה?

"זה לקח כארבעה חודשים, שבהם נעתי בין הבית לבית החולים, וחוזר חלילה. אלו היו גם החודשים שבהם הלך החשיבה שלי השתנה. לפתע התחלתי לחשוב על מה שקורה איתי וגם על החיים ככלל, מושגים שלא טרחתי לחשוב עליהם עד אז".

מה החזיק אותך באותם רגעים קשים?

"אני זוכר שלפתע התחלתי להבין שיש מצבים גרועים לא פחות ואולי אף יותר משלי. לצדי בבית החולים שכב חולה שהיו לו בעיות קשות ברגליים, והוא לא יכול היה ללכת – עד שהיה צורך להביא לו את האוכל למיטה. הוא היה נאנק מכאבים בכל תזוזה וריחמתי עליו בכל לבי. במקרה אחר ישבה לצדי נערה בחדר האוכל שאביה האכיל אותה בגלל שהיו לה בעיות קשות בידיים ולא יכלה אפילו להזיזם. במהלך תקופות האשפוז גם ראיתי אנשים שלא יכלו לנשום בכוחות עצמם. ראיתי את הדברים הללו והבנתי שהסבל איננו נחלתי בלבד, אלא יש אנשים נוספים סביבי שסובלים, ואולי סבלם אף גדול משלי. כאשר ראיתי את הדברים הללו, לפתע התחלתי להסתכל על הדברים בראייה אחרת, וכל המבט שלי השתנה. לפתע הבנתי שאני צריך להודות על זה שאני יכול ללכת, שאני מדבר, שאני נושם, שיש הרבה דברים שמתפקדים אצלי מצוין".

זמן רב לקח לרופאים להבין מה יש ליעיש. "זה קרה לאחר ארבעה חודשים. קיבלנו טלפון ובו עודכנו שהרופאים מצאו את הבעיה. הם אמרו לנו שיש להם תוצאות, והזמינו אותנו לבוא לבית החולים. בבית החולים התוודעתי למושג חדש: מחלת לבר. 'זה מה שיש לאביחי', הם אמרו לאמי. ואז הגיעה הבשורה הקשה, 'אלו הולכים להיות החיים שלו. כדאי להסתגל לכך'. זה כמובן נפל עלינו כרעם ביום בהיר, ואמי שאלה את הרופאים: 'אין איזה ניתוח שאפשר לעשות כדי למגר את הבעיה הזו?'. הרופאים הגיבו בשלל מונחים רפואיים, שסופם היה ברור: 'גברת יעיש, זה נמצא במוח ואם ננתח אנו עלולים גם להרוג אותו', הם אמרו. זה היה הרגע שבו הבנו שזהו, החיים שלי השתנו לעולם". דבר נוסף השתנה. "עד אז", מציין אביחי, "העיניים שלי היו נשואות לרופאים ורק אליהם, בתקווה שהם ירפאו אותי ויביאו מזור לבעייתי, אבל אז הבנתי שהם אינם התקווה שלי, אלא דבר אחר, מעבר לאותם רופאים שמדברים בשפה שבקושי הבנתי, והוא הקב"ה".

סיפרת שלא היית קרוב לדת, כיצד אם כן התחולל השינוי הזה?

"התקופה ההיא שינתה משהו בתוכי. בשעה שאושפזתי בבית החולים הגיעו לבקר אותי בני המשפחה הרחבה שלי, בהם גם בני משפחה חרדים וגם נערי 'בני עקיבא'. עד אז הם היו בעיני הדוסים החשוכים, אלו ששומרים באדיקות על התורה והמצוות. מבחינתי התנהלותם הייתה מוזרה ולא מעודכנת, אבל באותם רגעים קשים הם היו אלו שדיברו איתי דברי אמונה וחיזקו אותי. באותם רגעים שישבתי מול הרופא שסיפר לי ולאמי את הבשורה הקשה בחיי – ציטטתי בליבי את דברי האמונה הללו. הבנתי שהרופא האמיתי הוא הקב"ה והוא זה שיחליט מי יהיה בריא ומי חולה, והיכן שנגמרת הרפואה מתחילה ההשגחה העליונה – וקיוויתי שאשוב לראות. זה גרם לכך, שכאשר יצאנו מהחדר אני הייתי זה שעודד את אמי. אז ראיתי את ההתממשות של מה שמובא, שאין ניתן ניסיון לאדם אלא אם כן הוא יכול לעמוד בו.

"מאז אותם רגעים היו לי הרבה זמן להיות לבד ולחשוב עם עצמי על חיי ומשמעותם. לאחר השיחה עם הרופא ישבתי על המיטה ובפעם הראשונה בחיי פניתי אל הקב"ה, באמת, ולא כשאני מקריא כמצוות אנשים את מה שכתוב בסידור. פניתי לקב"ה ושאלתי בכאב: מדוע זה מגיע לי? התחלתי לצעוק לקב"ה, והבנתי שהוא היחיד שיכול לעזור לי במקום שבו אני נמצא.

"עד כמה הייתי רחוק קודם לכן מהדת ניתן להבין מכך שעד אותו יום לא הייתי מניח טלית ותפילין", הוא מוסיף, "אבל בבית החולים קיבלתי ציצית והתחלתי להניח גם תפילין. זה בעצם היה הרגע שבו יצאתי מהמצב שבו הייתי קודם לכן והתחלתי להסתכל על העולם בדרך אחרת, נכונה הרבה יותר, שלא דרך העיניים אלא דרך האוזניים. חדלתי להסתכל בקנקן שממילא לא יכולתי לראות אותו, והתחלתי לראות את מה שיש בתוכו. לפתע, כאשר הנראות נעלמה, התחלתי להבין את העולם אחרת. לפתע 'ראיתי' שחשוב יותר איך אנשים נשמעים ולא איך שהם נראים. בשלב הבא, אנשים שהערצתי אותם עד אותו היום התבררו בעיניי כאנשים שאין בהם כל תוכן, ולהיפך, אנשים שכלל לא הבטתי לכיוון שלהם – לפתע התגלו בעיניי כאנשים חכמים, רגישים וראויים. באותם ימים הבנתי שעד אז חייתי בעולם לא אמיתי, שכולו הצגות ונראות. כתוצאה מכך התחלתי לערוך חשבון נפש עם עצמי, שהוביל אותי למסקנות על החיים, על התורה ועל היהדות".

 

"אומרים לאשתי, איזו צדיקה את שהסכמת להתחתן איתו"

בגיל 20 עבר יעיש ליישוב בית אל, שם החל ללמוד בישיבה. במהלך לימודיו בישיבה הוא התארס והתחתן. "היא תלמידת 'בני עקיבא', מאותם אלו שמהם כל כך סלדתי בעבר", הוא אומר, "אבל היא גם זו שיכלה לראות מעבר לראייה שלי, אלא את מי שאני. היא גם זו שראתה את היהדות מלכתחילה באור אחר, זה שאני הצלחתי להבין רק לאחר שמאור עיניי נלקח ממני".

מבחינת אביחי, השידוך עם רעייתו הייתה גם סגירת מעגל מעניינת. "אשתי הייתה אחת מנערות בנות עקיבא שהגיעו לבית החולים כדי לסייע בתקופה שהייתי מאושפז שם. היא לא חששה לרגע כאשר החליטה לקשור עמי את חייה. ישנם אנשים שאומרים לה 'איזו צדיקה את', על כך ש'הסכימה' כביכול להתחתן איתי, והיא עונה להם שהם אומרים את זה כי אינם מכירים אותי. מעבר לכך, גרתי שנה שלמה בירושלים, ושם עשיתי המון דברים, וגם בבית אל, ובשלב הבירורים – היא ראתה שאני מסתדר היטב. כמו לדוגמה, בעבודות הבית. במהלך השנים שלאחר מכן עשיתי הרבה מאוד דברים שגם אנשים שרואים אינם עושים, כמו מטווחים, או טיול באורך של 75 קילומטרים".

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)

בחרת לך מקצוע מעניין בעבור אדם שאיננו רואה

"בהחלט. אני משמש כיום כמורה, וזה מורכב, לא פשוט בכלל, אבל ברוך השם אני מסתדר ומצליח לנהל את הכיתה בצורה ראויה שאיננה פחותה מזו של אדם שרואה".

כיצד זה עובד?

"יש ילד שמסייע לי במסירת השיעורים, אבל אני לא אומר שלא היו אתגרים. בתחילה היו הורים שלא קיבלו את העובדה שלבנם יהיה מורה שאיננו רואה. גם בשלב שבו חיפשתי לעבוד בתחום היו הרבה 'טריקות דלת' עד שקיבלתי את המשרה הזו. היו רואים אותי עם כלב נחייה ופשוט טרקו לי את הדלת בפנים, כפשוטו, עד כמה שזה נשמע נורא. מי שלבסוף הוביל לכך שקיבלתי את המשרה הזו היה הרב יצחק שרביט, אדם נפלא, שהכיר אותי והציע לי לבוא איתו לכמה בתי ספר, עד שהגענו לבית ספר בגבעת שמואל ושם המנהל החליט לקחת את האתגר הזה. לשמחתי, גם רוב ההורים מאושרים על כך שאני המורה של ילדיהם.

"אולי תופתע, אבל יש שקט בשיעורים שלי. אומנם ילדים זה ילדים, אבל כמו בכל דבר בחיי – החלטתי שאני כובש את היעד הזה. עבדתי שם עם הנחיה צמודה של הרב שרביט, והצלחתי להשליט מרות על הילדים. בתחילה הם מנסים להסתגל לרעיון, אבל לאחר כחודש-חודשיים אני מצליח להחזיק אותם היטב. לא פעם אני נותן לילדים את התחושה שאם הם רוצים הם יכולים 'לנצח' אותי כביכול, אבל הם יהיו המפסידים מכך, וזה עובד".

ומילה לסיום על אותו חבר שהעימות עמו הוביל לעיוורון, סלחת לו?

"תתפלא, אבל לא זו בלבד שסלחתי לו אלא שאני בקשר עמו, ואפילו בקשר טוב. אני מוסר הרצאות ברחבי הארץ שבהם אני מספר את הסיפור המלא, ובעבר הוא היה הנהג שלי שלקח אותי להרצאות הללו. הוא תמיד אומר לי שבעקבותיי הוא חזר בתשובה".

כאדם ש'רואה דרך האוזניים', מה המסר שלך לחברה שמסביב?

"חשוב לי שיבינו שלאנשים בריאים יש סטיגמה על אנשים חולים. אני רוצה שלא יסתכלו עליי אחרת. אני הרבה יותר מהעיוורון שלי".

תגיות:עיוורוןמגבלההתמודדות

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה