סיפורים בהמשכים

’כשהיה לי קשה הם לא ראו אותי...’. פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

"לא'ידע, אנשים חושבים שאם מישהו מסתובב ברחוב, זה סימן שהוא סובל, שקשה לו, שיש לו בעיות. וזה לא נכון". קולו עלה בכעס. "הכל טוב אצלי. החיים שלי תותים"

אא

"אתה מכיר את הבחור הזה שם עם המצחייה?", שמע איציק קול מוכר מאחוריו. הוא מישש את המצחייה השחורה שעל ראשו והאזין. "הוא הבן של לוין מהבניין שלנו. זה שנהיה פרחח...".

שמש של שתיים בצהרים יקדה על ראשו המיוזע של איציק, ממקדת את קרניה הלוהטות על עורפו, זרועות ידיו המגולות ופניו. מתחם ה"לונה פארק" שקק חיים. המוני ילדים מאושרים ציווחו באושר כאשר דילגו ממתקן למתקן. רוצים להספיק הכל, מתעלמים מהזיעה הניגרת מהם הישר אל בגדיהם הספוגים, כשהיא מכתימה את פניהם בשבילים כהים ובלתי סימטריים.

לאיציק כבר לא היה כוח. כשלקח על עצמו את העבודה הזו לשלושת השבועות של "בין הזמנים" לא העלה בדעתו כמה מפרכת היא תהיה. הוא רק רצה מזומנים ובדחיפות, וחיים המליץ ואמר שמשלמים שם ממש טוב. שירים חסידיים התנגנו במרץ מהרמקולים הענקיים שתלו בפינות המתחם, והחום הלך וגבר משעה לשעה. ועכשיו הילדון ההוא, בן השכנים מהקומה הרביעית שמתרברב עליו. 'צוציק, אני זוכר שהוא נולד', נפגע איציק מהתיאור שהעניק לו הברנש הקטן.

הצמא הציק לו פתאום מאד, והוא פנה אל הדוכן לקנות לעצמו פחית מיץ קרה.

"בחורצ'יק, למה אתה לא עובד?", נהם עליו גבר ענק ממדים. אוף. רק לרגע עזב את המתקן והלך לשתות, ובדיוק הופיע מנהל המשמרת מולו. "אני.. אהם..." גמגם, "רק רציתי לשתות".

"אנשים מחכים!", שאג שוב הענק, "אחר כך מתלוננים עלינו. אם אתה עוזב אפילו לרגע - אתה חייב לסדר לך מחליף".

'כאילו שאפשר למצוא פה מחליף', גיחך איציק בינו לבין עצמו, מסתובב לאחוריו, לא מעז לומר מילה. 'די, אין לי כוח', ניסה להסדיר את פעימות ליבו שיצאו במחול, 'נמאס לי לעמוד שעות ליד הבלרינה הענקית הזו, ולהכניס עוד ועוד קבוצות אנשים מזיעים ועייפים, כשכולם מנסים להידחף בכל הכוח. לכולם חם, והם עצבניים', הוא הוציא מכיסו ממחטה יבשה והספיג בה את זיעתו. השמש לא ריחמה. לא היום.

שוב נעמד על משמרתו, שוב ירדה קבוצה מצווחת של ילדים שהסתחררו לגובה במשך שלוש דקות, נפנפו בידיהם להוריהם הממתינים להם, והנה הם אצים רצים למתקן הבא. אותו אף אחד לא רואה. פתח את השער לאט לאט, מאיים על הדוחפים שיפסידו את תורם, ומכניס קבוצה נוספת שמיצתה את עונשה בהמתנה.

ואז, בדיוק כשהחלה הבלרינה להסתובב מחדש, הוא ראה אותם - מוישי וברוך.

הוא נשא תפילה קצרה שלא יתקרבו, שלא ישימו לב. שלא יזהו. בחור חסידי לשעבר שזוף כהוגן, לבוש בחולצת טריקו לבנה וקצרה ועליה כיתוב פרסומי של המקום. פאותיו הזעירות מוסתרות היטב מאחורי המצחייה, זכר לאלו המסולסלות שעיטרו את לחייו מגיל שלוש.

הבושה החלה צובעת את פניו הצרובות בלאו הכי. הוא הסב מבטו. תפילתו לא נענתה. השניים התקרבו אל המתקן, כל אחד מהם אחראי על שיירת ילדים הלבושים בסטים תואמים ויפים, עיניהם בורקות.

'מה חשבתי לעצמי כשלקחתי את העבודה הזו?', הוא השקיע את עצמו בפחית. 'כל העולם הגיע לפה כדי לומר לי שלום. אוף'.

"הי, זה לא איציק לוין?", השחור מהחלומות הופיע מול עיניו בלי להתנצל.

"נכון. בוא נגיד לו שלום". מוישי אחז באחריות בידיו של השובב בן השלוש כשקרא: "איציק?!".

"הי, מה נשמע, חבר'ה?", איציק בלע את רוקו בדומיה ושאב כוחות פנימיים אדירים.

"בוריך השם", הם ענו לו, והאידיש העסיסית שלהם התגלגלה באוויר הפתוח והחם כמו בלרינה תוססת וערנית. "מה שלומך, אתה עובד פה או מה?".

"כן", התבייש איציק ועבר מיד נושא. "איך בישיבה?".

"אתה חסר", ענה ברוך ברוב טקט. "איפה אתה לומד היום?".

'כשהיה לי קשה הם לא ראו אותי...', הכעס החל מבעבע בגרונו, 'אף אחד לא התייחס אלי. פתאום אני חסר... מעניין למי בדיוק. רק כשהתחלתי להסתובב ברחובות פתאום, לשנות לבוש... אז ראו אותי. אז שמו לב אלי ראשי הישיבות, קראו לי, ניסו לשאול, לעזור... אבל זה כבר היה מאוחר מדי'.

"אני חייב להמשיך פה", שמח פתאום, כשראה את הבלרינה מפסיקה את סיבוביה האימתניים. "נדבר".

מזווית עינו ראה את שניהם משוחחים בהתרגשות זה בתוך אוזנו של זה. "די! תפסיק לדחוף!", יצאה מפיו שאגה פרועה על ילדון כבן חמש.

"למה אתה עצבני?!", כעס אברך אחד שעמד שם, "ומה אשם הילד?".

"נכון", הסכימו איתו שאר הממתינים. "לא יפה".

הילדון נראה היה מבוהל, ואחיו ניסו להרגיעו. איציק הרגיש פתאום כל כך מגושם, כל כך פרוע. התבייש בעצמו. הוא עבד בתנועות רובוטיות, מכניס בין שערי המתקן גם את ברוך ואת מוישי המעודנים, אלו שיודעים איך להתנהג, האהובים על הצוות, על החברים. הם נכנסו בכזו עדינות, טופחים על גבו, מחמיאים, מפרגנים על מה שלא מגיע לו.

'לו לפחות הייתי יכול לכעוס עליהם', מחשבה עברה בראשו, 'אבל הם כאלו מושלמים... ו'אוף' שהם לא זקוקים כמוני למזומנים, אולי היו מבינים אותי יותר...

לך תסביר להם מה עובר על בחור שממיר ישיבה בהיכל ממוזג ואווירה ביתית ומעריכה בעבודה פיזית קשה ומשפילה כל כך'...

***

"אין לי איזו בעיה מיוחדת או מה, שלא תחשוב". איציק העיף בקצה נעלו אבן קטנה, ואחר מעך נמלה זעירה בתשומת לב.

"למה שאחשוב שיש לך בעיה?", מתנאל ניסה לתפוס את עיניו.

"לא'ידע, אנשים חושבים שאם מישהו מסתובב ברחוב, זה סימן שהוא סובל, שקשה לו, שיש לו בעיות. וזה לא נכון". קולו עלה בכעס. "הכל טוב אצלי. החיים שלי תותים".

"תותים", טעם מתנאל וגלגל את הסלנג החדש על לשונו, "תותים זה טוב. טעים".

"כן. הבעיה היחידה שלי היא שההורים שלי לא מסכימים עם זה שהבן שלהם בגר, ושיש לו דרך משלו. הם בטוחים שאני מוכרח להיות כמותם בדיוק".

"אהה", מתנאל המהם.

"תגיד, בא לך לצאת איתי לבאולינג?", הציע איציק.

"האמת, אני עסוק הערב", מתנאל חישב במוחו כמה דברים עליו להספיק הערב. "אבל אשמח מאד לצאת ביחד בפעם אחרת. תגיד לי, אתה נמצא באיזו מסגרת? בישיבה? משהו רשמי לפחות?".
איציק שחרר צחוק קצר: "נמצא? אם זה נקרא להימצא במסגרת... אז כן. אני רשום בשיבת 'אור חדש'. לפעמים אני בא לישון שם".

"אור חדש", מתנאל רשם לעצמו בראש, "איפה זה?".

"פה, ברחוב 'מלכי ישראל', יש שם סמטה קטנה כזו, החבר'ה שם יותר ברזילים מסטנדרים", גיחך, "אבל מחזיקים אותם. הצוות דווקא משתדל".

"יפה. ובמה זה בא לידי ביטוי שאתה רשום שם?".

"תראה, אני יכול להגיע מתי שאני רוצה. לישון, לאכול בחדר האוכל, להעיף כמה בעיטות לזה ששדד ממני את המיטה ולהעיף את החפצים שלו מהחלון, אחר כך לשים ת'ראש לכמה שעות... בערך משהו כזה. אה- ובליל שישי אני לומד עם ראש הישיבה שעה".

"יפה. אשריך". מתנאל היה מהורהר. "אוקי, איציק. אני חייב לזוז. יהיה טוב אם תבוא מידי פעם לבקר אצלי. כבר היית וראית שזה לא נורא".

פניו של איציק לבשו הבעה נטושה. "אז ת'ה הולך?".

"אני מוכרח לחזור הביתה", התנצל מתנאל. "אתה בסדר עם זה?".

"פ'סדר". משהו קטנטן התרכך במעטה הקשיחות שעל פניו של איציק.

"תדע, שאני חושב עליך, ואכפת לי ממך מאד. מאד", הכנות בצבצה מכל מילה של מתנאל,

כשהפנה את מבטו לאחר שנייה, כבר הבחין בגבו המתרחק של איציק.

מתנאל החיש את צעדיו לכיוון 'מלכי ישראל'. הוא חייב לתפוס את ראש הישיבה כמה שיותר מהר. מזווית העין קלט כמה בחורים גבוהים טופחים על גבו של איציק מקצה הרחוב. הם רעמו בצחוק מתגלגל והחליפו סיגריות זה עם זה, מציתים אחד לרעהו אש בצהלות רועמות. מתנאל דימה לשמוע את צחוקם כבכי גועה. והוא עצר את דמעותיו בכוח.

'כמה שצחוק יכול להיות עצוב לפעמים', חשב לעצמו. 'אתה מגרד בציפורן שכבה דקיקה ומגלה כמה פריך הוא הכיסוי. וכמה חשוף וכואב הוא התוך'.

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.

תגיות:סיפורים בהמשכיםירח נגוס

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה