מיומנה של טלפנית

מיומנה של טלפנית: איך שוכחים את בגדי השבת בבית?!

אין ספק שבאותו רגע העמיקו הסדקים באמונתי כלפי קנה המידה של חמותי, שהיה בעיני המושלם ביותר. חשתי חוסר צדק בכללים הנוקשים שניסיתי ללא הצלחה להתאים את עצמי אליהם

שתף במייל
| כ"א סיון התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

כלה וחמות זו נוסחה שבירה ועדינה. לעיתים היא סיפור הצלחה, ולעיתים מתנפצת לרסיסים כמו כוס זכוכית דקה.

אפיזודה זו, שמצאה חן בעיני, סיפרה אחת התורמות. בעיני היא מוסר השכל כלפי כולנו.

* * *

אם יש אישה שדמותה צועקת מכובדות המכירה בערך עצמה. זו חמותי היקרה.

הקלילות שבה נהגתי בחיי נעצרה על סף הדלת של בית הורי בעלי. הבנתי שבית זה שונה מכל מה שהכרתי. היה ברור לי שאני עדיין פרי מזן אחר, פשוט ועממי יותר. ניסיתי לחנך את עצמי מחדש. חוסר בטחוני היה בולט. פחדתי לומר משהו לא מקובל. הניואנסים החדשים לא היו ברורים דיים. אלו היו נתונים שגרמו לי לשתוק הרבה ולהביט עליהם מלמטה למעלה.  

כל אמרה ומשפט שחרצה חמותי על החיים, היה מבחינתי קנה המידה הנכון על פיו בחנתי את מקומי. האם אני קרובה לו, חושבת כך, או רחוקה מזה. התנדנדתי בין שביעות רצון לבין תחושת אשמה.

הדברים יצאו מפיה בנחרצות שהתאימו לאופייה. וצבעו בהילה נערצת את דמותה. הייתה לה משנה סדורה לגבי החיים, על תפקידה של האישה, מה מקובל ומה לא מתאים ועוד, כך שנלחמתי כל העת לעמוד בקריטריונים.

כל משפט שיצא מפיה לעברי והיה לו צד קטנטן של ביקורת, היה גורם לי לטלטלה. השילוב של כלה צעירה וחסרת ביטחון וחמות פדנטית ובעלת דימוי עצמי גבוה, ייצר נוסחה שנועדה לקצרים וכישלונות. מה שהציל את הקשר היה היכולת שלי לבלוע או לספוג. הייתי בטוחה שקנה המידה של מה שנכון או לא נכון, זה מה שהיא או מה שיוצא מפיה. זה לא סתר את העובדה שהיא אהבה אותי מאוד, וגם לא סתר את העובדה שאהבנו לשוחח זו עם זו בהנאה.

באחת השבתות שהתארחנו אצלם, לאחר ההתארגנות המהירה לקראת השבת, הילדים לבשו את בגדי השבת והלכו עם אביהם לבית הכנסת. מיהרתי להלביש את הקטנים ונחפזתי להוציא את בגדי השבת מהמזוודה. אבל אז גיליתי את הפלונטר המביש. שכחתי את בגד השבת שלי בבית.

מה עושים? לפחות הייתי מביאה את חלוק השבת, אבל גם זה לא היה באמתחתי. רק בגדי החולין שעלי היו איתי.

העובדה שאני בבית חמי וחמותי הקשתה עלי שבעתיים. מה היא תחשוב עלי? כיוון שלא יכולתי להעלם למשך כל השבת, רצתי להדליק נרות כשאני נוצרת את הנתון המדאיג לעצמי.

תוך כדי התעסקותי עם הילדים זרקתי לתומי את המשפט, "שכחתי את הבגד של שבת בבית".

"שכחת את הבגד בבית? מה את אומרת?", אמרה, תוך כדי נעיצת עיניה התמהות בי.

"שכחתי, כנראה מרוב לחץ להספיק לצאת בזמן". חשתי כמו נאשם שחייב להוסיף הצדקה למעשיו.

"איך זה קרה?".

"זה יכול לקרות לכל אחד...". זו שכחה אנושית. למה היא נותנת לי את התחושה שזה על גבול הפשע.

"איך שוכחים דבר כזה, מה תעשי עכשיו?".

חשתי בכתה ב' כששכחתי את המחברת בבית, והמורה משלבת את ידיה ומצפה ממני לתשובה.

נלחצתי אל הקיר כמו שרק כלה יכולה להרגיש כלפי חמותה, ואז נלחמתי על מקומי.

"מה, לא קרה לך ששכחת משהו? תמיד את זוכרת? לא קרה כלום. אני אשאר עם השמלה שעלי. היא יפה ואין עליה כיתוב שהיא של ימי החולין. לא קרה אסון. מבחינתי זה נורמלי לשכוח כשיש לך הר של משימות".

אין ספק שבאותו רגע העמיקו הסדקים באמונתי כלפי קנה המידה של חמותי, שהיה בעיני המושלם ביותר. חשתי חוסר צדק בכללים הנוקשים שניסיתי ללא הצלחה להתאים את עצמי אליהם.

השבת עברה יפה מאוד, ועניין הבגד תפס מקום קטן כל כך, שלא הבנתי במוצאי שבת, איך הבלון הענק והמאיים של ליל שבת התרוקן מהאוויר, מלבד כמה עצות שקבלתי ממנה, איך לא לשכוח, ולרשום כל דבר. גם זה נשכח לאתו בשטף הימים.

לאחר כמה חודשים הגיעו חמי וחמותי לשהות אצלנו בשבת. שמחנו מאוד לקראתם, והתכוננו להדליק נרות.

ממש לפני קבלת השבת, כשחמותי ניגשה למזוודה לחלק לנכדיה כמה מיני מתיקה, יצאה מפיה צעקה: "אוי וי, אוי וי".

"מה קרה?", ניגשנו כולנו אליה, מבוהלים. היא הרימה את עיניה מהשקיות הרבות שהביאה, ופתחה את עיניה הכחולות בבהלה.

"שכחתי את בגדי השבת שלי בבית".

"מה?!", צעקנו כולנו ביחד, ונדמה שקולי עלה על כולם.

"את שכחת את בגדי השבת שלך?", שאלתי שוב ונענעתי את ראשי באי אמון. זה היה יותר מידי בשבילי.

חשתי איך הכול צף לי מול העיניים, ואיך היא שאלה אותי רק לפני זמן לא רב, "איך שוכחים דבר כזה?".

נאלמתי דום. רק קריאותיהם של חמי ובעלי מילאו את החדר.

"אז מה קרה? שכחת, לא קרה כלום. למה הקמת צעקה כזו? ולמה את מבוהלת? בסך הכול יש עליך בגד יפה, וזה בסדר", ניסו כולם להרגיע אותה.

"אני לא מבינה, איך זה קרה לי? מעולם לא קרה לי דבר כזה". היא הביטה בי לרגע, ואז ראיתי זיק של אשמה.

"זה אנושי מאוד לשכוח", חשתי רחמנות על ההרגשה הלא נוחה שלה. חמותי היקרה, כבר שמעת את זה ממני לפני כמה חודשים. ואני רק יכולה לנחש למה זה קרה לך. כדי לתת לך שיעור לחיים. כמה מתחשק לי להזכיר לך ולשאול "איך שוכחים דבר כזה?", אבל נראה לי שאין צורך. את זוכרת היטב, יותר טוב ממני. אני שמחה שזה קרה. אחרת איך היית יכולה להבין אותי?

"הבגד שלך מהודר ויפה, תוכלי ללכת אתו לבית הכנסת, אין לך במה להתבייש", ניסיתי לחזק את רוחה.

"את לא מבינה למה שכחתי. הכול היה כבר מוכן וארוז, וחשבתי שאבא לקח את זה אתו", היא עדיין חשה לא מושלמת מכדי לשתוק ולא להביא נימוקים משכנעים.

"אני מבטיחה לך שגם אם לא היה לך הסבר, הייתי חושבת עליך אותו דבר. את בסדר". אל תנסי להיות מושלמת. כי אם תנסי, תזדקקי להרבה הסברים.

רצתי להדליק נרות ולבקש...יהי רצון מלפניך שתחונן ד' אותי... (על השנים בהם העסקתי את עצמי רק במה שלא טוב בי. שלא הצלחתי לעמוד ביעדים ובכללים שלא כתובים בשום תורה) ואת בעלי (ואת חמותי לראות שיש עוד סולמות)... ואת אבי ואת אמי... (שיסלחו לי על כל השנים שלא הערכתי אותם. את העין הטובה, את הבנה, האהבה בלי כללים ומוסכמות)... ותשלים ביתנו ותשכן שכינתך ביננו...

רק מחשבה אחת עוד המשיכה להדהד בתוכי למשך השבת. איך נפלו גיבורים.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה