מיומנה של טלפנית
מיומנה של טלפנית: רציתי להיות כמו כולם. ואז...
"אבל כולם רצו להיות כמוך. היה לך קסם אישי". "אולי. אבל רציתי להיות כמו כולם"
- נחמה פריליך
- ב' ניסן התשפ"ב
(צילום: shutterstock)התורמת שאתה ניהלתי שיחה ידידותית מעט יותר, החזירה אותי אחורה בזמן. וכל זה על משפט תמים שאימצתי עוד בילדותי.
"מה בסך הכל רציתי, רק להיות כמו כולם", כך אמרה. "לא שונה מהם, לא פחות, כי שם אהיה לבד. לא יותר, כי לא האמנתי שאפשר יותר".
זה לא משנה באיזה הקשר זה היה, כי מה שחשוב זה העיקרון. להיות כמו כולם, להיות in.
ככל שגדלתי, העמיקה בי התחושה שאני פחות מהקו. והדרך אל קו המשווה עוד ארוכה ומייגעת.
חרוצה כמו כולם, מרוצה כמו כולם, מצליחה כמו כולם, יודעת להיות ביקורתית כמו כולם, חברותית כמו כולם. לקנות בחנות המבוקשת כמו כולם. לנפוש מידי כמה חודשים באיזה בית מלון הראוי לשמו כמו כולם. בקיצור להגיע אי פעם לפסגה ששם מסתתר המקום העלום והנכסף, המועדון היוקרתי ששמו הוא: "כמו כולם".
לקח לי הרבה שנים לטפס אל הצמרת הדמיונית בכדי להבין שככל שאני מתאמצת להעפיל, המטרה מתרחקת והולכת. תהליך של הרבה מאוד נפילות ואכזבות והכל בעיניים סומות.
לאט ובטוח החלה להיסדק האמונה שאי שם נמצא מקום שכולם שם מרגישים כמו כולם.
יום אחד פגשתי לשיחה את המאושרת, כך תמיד חשבתי. את אותה אחת מבאי המועדון היוקרתי. שם הכל מרגישים כמו כולם. גיליתי לה שתמיד קנאו בה הבנות על היותה מצליחה בחברה. על היותה מעודכנת בכל הביגוד העכשווי.
"אולי היה לי מעמד, אבל מעולם לא הייתה לי חברה אמיתית. היו לי הרבה חברות שובבות. אבל אחת מקשיבה ואמיתית לא הייתה לי".
"ומה עם ההצלחה במבחנים? היית די טובה".
"היה לי קשה מאוד להתרכז. ולא גיליתי לכם שנכשלתי המון פעמים. פשוט ההצלחה שלי בחברה חיפתה על זה. וזה מה שאתם ראיתם. לא בדקתם מאחורי הקלעים, איזה ביקורת חטפתי מההורים שלי".
"אבל תמיד ראינו אותך צוחקת. וכולן כרכרו סביבך ממש כמו דבורים לצוף".
"כמה לא ראיתן נכון, הייתי חייבת לשמור על המעמד שלי. הייתי חייבת להחזיק בשיניים את ההבעה של הידענית. להסתיר את חוסר הביטחון שנתקלתי בו. אחרת הייתי סתם בת שולית. לא יכולתי להרשות לעצמי את הדימוי הזה".
"אבל תמיד היית שבעת רצון וקלילה".
"רציתי להיות רצינית יותר ומאופקת, ופחות קלת דעת".
"אבל כולם רצו להיות כמוך. היה לך קסם אישי".
"אולי. אבל רציתי להיות כמו כולם".
"גם את רצית להיות כמו כולם???".
"גם אני רציתי להתארס בגיל שחברותי התארסו. רציתי גם שבעלי ימשיך לשבת וללמוד כל היום כמו הבעלים של חברותי. רציתי להיום כמו כולם".
"ומה עם בינה חברתך הטובה?. היא גדלה במשפחה של מצליחנים, ושמעתי שהיא מחזיקה במשרה נחשקת".
"יותר טוב שלא תשאלי, יש לה ילד עם פיגור קשה, ועוד ילד היפראקטיבי. היא נאלצה לעזוב את עבודתה ולגייס את כל כוחותיה לבית".
"ומה עם שפרה הכישרונית, שתמיד ידעה הכול וכולם רצו להעתיק ממנה?".
"הכישרון לא עזר לה בזוגיות, והיא נאלצה להתגרש. היא גילתה אצל בעלה בעיות נפשיות".
לאחר חיפושי שווא, הצצתי לראות את אלו שהייתי בטוחה שהם שקועים עמוק, במרומי "כמו כולם", אבל מה שראיתי הימם אותי. השתוממתי לראות מקום ריק ודומם.
איפה כולם?
"כולם?", שמעתי הד.
כן. כל אותם אלה שרציתי להיות כמותם. נו. כמו כולם.
"אין חיה כזאת".
אז סתם התאמצתי להגיע לכאן. חשבתי שפה נמצא את אותם מאושרים שהם כמו כולם.
"לכל אחד יש הסולם שלו, קו הזינוק שלו, הבחירה שלו והניסיונות התפורים במיוחד בשבילו.
אז אם אין יותר כולם, מי באמת טוב יותר או מוצלח?
"כולם נבחנים לפי הרצון והמאמץ. כל שאר התארים, הכישורים והכבוד אינם בעלי חשיבות".
ואז נגשה אלי בתי בת ה-10 ובקשה בפיה. "אמא, אני רוצה שתקני לי מגפיים בצבע בורדו, כמו שיש לכולם".
"לכולם?".
"כן, לשתי חברותי כבר קנו והם הגיעו לכתה. ועכשיו כולם קונים כאלה. זה מה שהולך היום".
"בתי היקרה, היי חכמה יותר ממני, ותלמדי מניסיונם של אחרים, ועדיף כמה שיותר מהר, שאין יותר כולם. את לא כולם. את אחת ומיוחדת".
האם גם היא תתאמץ לעלות בסולם הדמיוני שקוראים לו כמו כולם?
"אז מה, רק אני אהיה שונה ולא כמו כולם?".
"כולן יהיו שונות, אף אחת לא תהיה כמו כולם".
לאחר שבוע שאלתי אותה: "נו, האם כל הבנות קנו את מגפוני הבורדו?".
"רק שתיים הגיעו עם המגפונים, אבל לכל אחת היה סוג שונה".
"ולמה כולן לא קנו אותו דבר?".
"את לא מבינה? לכל אחת יש טעם אחר, ויש את אלה שלא התאים להורים שלהן"ץ לפתע התבררה לה תובנה שלא חשבה עליה.
"את רואה בעצמך ש'כולם' זה רק דמיון. כל אחד נברא שונה מזולתו, כי הוא קיבל תפקיד שהוא יוכל למלא. רק כך הוא יוכל להשתבץ בפזל של התוכנית האלוקית".
כדי שזה יקרה, זכרי להיות תמיד הכי הכי את, כי להיות כמו כולם אומר להיות אף אחד".