סיפורים קצרים

שווה סיפור: גם הפעם הזאת

נסיעה מלווה ברגשי אשמה אל בית החולים, מביאה את גיבור סיפורנו לפגוש נער שיגע בלבו. הוא לא מתאר לעצמו שהפגישה הבאה תהיה מרגשת עוד יותר

שתף במייל
| י"ט אדר ב' התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

היום, במבט לאחור, כאשר אני צריך לכתוב את הסיפור הזה – הרבה יותר קל לי. אבל אז, זו היתה תקופה קשה ולא כל כך פשוטה.

ערב שבת, הכנות אחרונות לקראת הכלה הממשמשת ובאה. הזזתי את הסירים מהגז והנחתי אותם כהרגלי על השיש.

לסיר אחד לא היה מקום. המגבת זזה, חושפת את ידי למגע הסיר. הסיר בער, הידיים שלי רעדו.

בהחלטה של רגע, שלא אופיינית לי כלל, הנחתי את הסיר הרותח על הרצפה, נחוש להעיף אותו משם בשניות הקרובות.

הזזתי סיר שני בשיש כדי למצוא מקום לסיר מהרצפה.

שניות בודדות הפכו לדקות.

צרחה פילחה לי את הרקה, התודעה שלי התפוצצה. רחל - התינוקת שלי. הבטתי לאחורי, חושב שמוכן למראה הקשה. טעיתי ובגדול. רחל התחילה לזחול לאחרונה. כעת היא ממש ביצעה פיילוט אמיתי - היא הגיעה למטבח, בחנה את הסיר שהנחתי דקה לפני, ובשנייה אחת הכניסה את ידה לתוך הסיר. וזהו.

מכאן הכל התגלגל מהר מדי. פעלתי על אוטומט, לא חושב, לא מרגיש, הפחד והחרדה שלטו בכל. את השבת ביליתי בבית החולים, צמוד לתינוקת. היא הוגדרה כפצועה בינוני, בית החזה וכל היד קיבלו כוויות קשות, דרגה בינונית בהגדרה רפואית. קשה לתאר את הסבל בלהיות במחלקת ילדים, כל שכן כשאתה צמוד לילד שלך שצורח את נשמתו, ואתה יודע שכרגע אין ביכולתך להושיעו, אבל לו רק היית פועל אחרת, אזי...אלו הייסורים הקשים ביותר, המצפון המייסר שמנסר אותך ללא לאות, מגביר הילוך על כל צרחה של העולל שלך, ראה מה גרמת בחפזונך.

לאחר שהצלחתי לעזור לתינוקת שלי להירדם ולגאול אותה לזמן קצר מסאת כאביה, קמתי כדי לחלץ את העצמות ולסקור את החדר שלנו. לצידנו שכב נער שדיבר עם הוריו, שהיו צמודים אליו כל הזמן. פתחתי בשלום נחמד ולבבי, היכרות ראשונית במחלקה העצובה הזו. ההורים והנער הגיבו לי בנחמדות. התעניינו אלו באלו. נזהרתי לא לחפור מדי, הבנתי מדבריהם שהם כאן כי לבן שלהם יש כאבי בטן לא מוסברים. סיפרתי להם את המקרה המצער שקרה לי עם התינוקת.

הזדהנו זה עם זה, וכך התיידדנו. בעיקר מצאתי ערוץ תקשורת עם הבן. משהו בו "הקליק" לי, הוא היה נעים שיחה ונהניתי לדבר איתו. במקצועי אני עובד עם נוער במצוקה, כך שהשפה המשותפת הזו לא זרה לי. בערב חזרתי לחדר עם התינוקת לאחר סיבוב שעשיתי לה במחלקה כדי להסיח את דעתה. הבחנתי כי שכני לחדר אינם כתמול-שלשום, ההורים היו שטופי בכי. הנחתי שזה קשור לבנם. לא לחצתי עליהם, בכזה מקום אתה לומד לכבד את הפרטיות של השני ביתר שאת. לאחר כשעה הם הודיעו לבנם שהם יוצאים, ואחד מהם יחזור בהמשך.

הבן נפרד מהם לשלום, והכין עצמו להיכנס לאמבטיה. כאשר הבן היה בחדר הרחצה, שמעתי בכיות נוראיות שגברו על זרם המים בחדר הרחצה. התלבטתי אם לגשת אליו ולהציע את עזרתי. לבסוף החלטתי להמתין.

לאחר שהבן התארגן ועלה על מיטתו, ביקשתי את רשותו "להציק" לו ושאלתי לשלומו. סיפרתי לו בכנות ששמעתי את הבכיות, ושאלתי אם יש משהו שאוכל לעזור בו. הוא השפיל עיניו וסיפר לי.

בזמן שהלכתי לסיבוב עם בתי, הגיעו שני רופאים והודיעו לו ולהוריו כי התגלה גידול בבטנו, והוא ממאיר. הוריו לקחו זאת קשה, והוא, בוגר שכמותו, לא רצה להוסיף על צערם, שתק ולא הראה שום סימנים של שבירה. להפך, הוא חיזק אותם ואמר שהכל בעזרת ה' יהיה טוב, והוא לא פוחד כלל. רק באמבטיה, כשקולות המים גברו, הוא נתן לעצמו לשחרר את הפחד, המועקה והחרדה. שם הוא השתחרר.

חיזקתי אותו. וניסיתי לעודד אותו כמה שיכולתי, הבטחתי לו שאתפלל עליו בכל עת מצוא ואעביר את שמו לתפילה בכל מקום שאהיה. ביקשתי את שמו והוא מסר לי. זה היה שם לא נפוץ כלל, כך שזה ממש הקל עלי לזכור אותו.

מאותו הלילה נפשי נקשרה בנפשו. הפנו לידידי אמת.

לאחר כשבוע העבירו אותו למחלקה האונקולוגית. מידי פעם הייתי עולה אליו כדי לדבר ולעודד. נקבע לו ניתוח מסובך, התפללתי עליו, ולאחר מכן הוא נעלם, לא ידעתי לאן ולא היה לי את מי לשאול. מלבד שמו, שהיה לא שיגרתי, ומקום מגוריו - ידעתי שהוא מתגורר באחד מהישובים בסביבת בית החולים - לא ידעתי מאומה.

נשאר בי בור גדול וכואב. לא ידעתי מה עלה בגורלו, ואם הניתוח אכן הצליח. החשש ריחף כל הזמן. לאחר כשבועיים שוחררנו מבית החולים, הבת שלי כבר הרגישה הרבה יותר טוב, ורק הצלקות סיפרו את הזוועה שקרתה בערב שבת.

אני נותרתי עם חידה לא פתורה, ודאגה עצומה בלב לנער אחד, יקר ואהוב, שהכרתי ואינני יודע מה עלה בגורלו. נאמן להבטחתי, המשכתי להתפלל עליו כל יום, בכל תפילה, לכל מקום אליו הלכתי, אם אלה קברי צדיקים או אירועים מיוחדים - תמיד הכנסתי את שמו לתפילה. כולם מסביבי כבר הכירו את השם שלו.

גם ביומיום שלי, כאשר עבדתי עם נוער מתמודד, הזכרתי את שמו כל פעם שהיינו מתפללים. בכל מצב שבו הלב עולה על גדותיו ומרגיש את קרבת האלוקים – הזכרתי את השם שלו שוב ושוב. בתפילה התחננתי לאלוקים שייתן לי סימן, משהו, מה קורה עם הנער הזה, כי הלב שלי שורף ממחשבות ומדאגה עליו.

באחת הפעמים ביקשו ממני להגיע לקבוצה של נוער מתמודד כדי לערוך איתם פעילות. הנושא היה: ספקות מול האמת.

ניהלנו שיחות עמוקות מלב אל לב. כל אחד מהמשתתפים שיתף את הספקות שלו מול האמת. זו היתה פעילות מאוד מוצלחת הגענו איתה לתובנות עמוקות ומעניינות. כך, בין שיתוף לשיתוף, עשינו מן קומזיץ, בו שרנו שירי נשמה ורגש. ואז הגיע תורי.

סיפרתי להם על המקרה המצער שקרה לי עם התינוקת, על בית החולים ועל הנער הזה, ששנים אני סוחב על הגב את הספק לגבי מצב בריאותו, ובכלל, מה קורה איתו. אתם יודעים, כמות הרגש ויכולת ההזדהות של הנוער הטהור הזה הוא מדהים. מתוך כל הכאב וההתמודדות שלהם - הם יודעים הכי טוב כאב מהו, ולראשונה הרגשתי הזדהות עמוקה כל כך עם תחושותי, ושאני לא לבד. שרנו יחד לרפואתו של אותו הנער, ואז ביקשתי מהם שנגיד יחד פרק תהילים לרפואתו. וכך, בעודי אומר את השם, אחד הנערים קפץ כנשוך נחש.

"זה חבר של אחי!".

קפאתי על מקומי, לא מאמין למה שקורה, רועד לשמוע את ההמשך. הוא ניגש אלי, והראה לי תמונות. ראיתי שם נער מחייך, סביבו משפחה וחברים, כולם שמחים ומאושרים. "זה ממסיבת ההודיה שעשו לו", הוא מודיע לי. "הנה אני כאן, וזה אחי", הוא הצביע לי. הרגשתי שאני עומד להתעלף.

"הרב, אתה לא תאמין איזה ניסים היו לו, הוא יצא מזה בנס", שמעתי אותו והתחלתי לבכות את בכי חיי. לראשונה קיבלתי עדכון על מצבו של הנער עליו אני מתפלל מספר שנים יום יום, וזו היתה בשורה משמחת, בלשון המעטה. חיבקתי את הנער, נסער כולי. הנער היה המום מהצפת רגשותי, וחייג אליו באותו הרגע. אני לא יודע מה הוא אמר לו, אבל כאשר הוא שם את השיחה על "ספיקר", ולראשונה שמעתי את קולו של הנער ההוא, התרגשתי לגמרי. שאלתי לשלומו, והוא ענה שהוא נמצא בקרבת מקום למקום בו היינו. הוא הודיע על בואו בדקות הקרובות. ליותר מזה כבר לא יכולתי לצפות.

פחות מרבע שעה לאחר מכן הוא הופיע, סמוק ונרגש. חיבקתי אותו, מרגיש את הלב שלי רוקד מאושר ושמחה של התרת ספקות. הילד חי, בריא עד מאה ועשרים. קבוצת הנערים צפתה במחזה בעיניים קרועות לרווחה. לא תמיד אתה זוכה להיות נוכח בסצנה מרגשת כזו.

השלב הבא היה שייך לו בלבד. הוא נטל את זכות הדיבור, וסיפר לקבוצת הנערים את סיפורו האישי, את ההתמודדות בצל המחלה ואת הקשיים שלה לצד קרבת האלוקים שהוא חש. הוא שפע אמונה שרק מי ששכינת אלוקים נמצאת למראשותיו יודע מהי. הנערים המוקסמים שתו בצמא את דבריו.

הבטתי בהם מהצד, רואה את הטוהר שבהם, את השמן הזך בו הוא משמן את המסילות ללבם. יותר מזה הם לא צריכים, הקרונות ייסעו מאליהם.

זה היה מדהים, אבל במילותיו הפשוטות והכנות הוא נגע בלב כל אחד מהם, מתיר את הספקות, מציג את האמת הפנימית שבכל אחד, את היופי והזכות בכל רגע של חיים. את הכוח בבחירה נכונה.

החבר'ה האלה יודעים אמת מהי. הם לא סובלים פסיק של זיוף. וכך, בהופעת יחיד, הוא נתן את השיעור של חיי כולנו, כי לשמוע ממקור ראשון - זה מציב חובה מוסרית, אש צולבת.

ואני למדתי שוב, ששומע תפילות ענה לי גם הפעם הזאת. לי ולנשמות הטובות הללו שאיתי כאן.

מעל לכל ספק - האמת ניצחה שם מחדש.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה