סיפורים קצרים

כיצד משפחה שלמה זכתה לחיים? בכוחה של תפילה לשנות עולמות

כמה פעמים במשך הביקור צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח שזה לא חלום, שזה אבא שלי, והוא בריא ומתפקד וחי ושמח. לא יכולתי להאמין

שתף במייל
| י' אדר ב' התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

תחילת כסלו תשפ"ב. הרב שלמה ישב באוטובוס העושה את דרכו מירושלים לנתיבות, השעה הייתה עשר וחצי בלילה, הוא חזר זה עתה משמחה שהשתתף בה, וכדרכו, הדליק את האור מעל לראשו ועד מהרה צלל לתוך לימוד הגמרא.

לראות יהודי לומד בדרך מירושלים לנתיבות, זה לא מחזה נדיר, אולם הפעם הרגיש הרב שלמה שמישהו עוקב אחריו, הוא המשיך ללמוד עוד מעט, אבל המבט שננעץ בו לא הוסר, הוא הרים את מבטו והופתע כשנתקל במבטו של אדם צעיר. הצעיר רק חיכה שהרב שלמה יביט בו, הוא חייך אליו ואמר לו, "אשריך שאתה לומד תורה".

הרב שלמה שתק לרגע, מופתע. חזותו החיצונית של האדם הצעיר לא שייכה אותו לקהל שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת, לב של יהודי הוא כנראה לב חם, בכל מקום. "אתה רוצה ללמוד?" שאל אותו הרב שלמה, האדם הצעיר ראה בשאלה הזמנה, והוא כה רצה להשיח את לבו, הוא קם ממקומו והתיישב ליד הרב שלמה, "שלום", הוא אמר בחיוך נעים, "שמי שגיא, אני מתחזק, עדיין בתחילת הדרך אבל בוער בי רצון עז ללמוד תורה. אני לומד הרבה, למרות שלא תמיד אני מבין הכל". דיבורו של שגיא היה שוטף, ההתלהבות נוצצת בעיניו "יש לי אהבה עזה להקב"ה והלוואי שאצליח ללמוד". הוא מאחל לעצמו, הרב שלמה ישב לידו, מחריש ומתפעל.

את השתיקה שבר דווקא שגיא, "בוא", הוא אמר לרב שלמה, "אספר לך קצת עלי".

האוטובוס היה שקט, רוב הנוסעים נמנמו והוא עשה את דרכו לנתיבות, שגיא התחיל לספר בקול חרישי את סיפורו:

נולדתי למשפחה מסורתית, ההורים שלי חשבו שצריך לשמור על המצוות הבסיסיות, אבל לא מעבר לכך. לימוד התורה היה נראה בעיניהם כסוג של בזבוז זמן. אני הייתי אחר מהם, מגיל צעיר מאד אהבתי את הדת, חקרתי את המצוות ורציתי לקיים אותן, מעבר לכך, הרגשתי צימאון עז ללמוד תורה. ההורים שלי לא היו מרוצים, בכל הזדמנות הם אמרו לי שאני צריך לבחור מקצוע מפרנס, לימוד התורה הוא בעדיפות אחרונה מבחינתם, כמעט כל יום שמעתי משפטים מהסוג "אדם צריך לעבוד ולפרנס את עצמו ומשפחתו". אבל המשפטים האלו חלפו ממני והלאה, שום דבר לא היה חזק יותר מהרצון הפנימי שלי, נמשכתי חזק ועמוק ללימוד תורה.

ההורים שלי לא התייאשו, הם המשיכו להטיף לי מוסר, "שגיא, אתה צריך לעבוד ולהתפרנס", "שגיא, תירגע, אל תהיה לנו קיצוני", הייתי ילד טוב, רציתי להרוות אותם נחת, אבל על המשיכה שלי לקב"ה, על האהבה שלי ללימוד התורה, לא יכולתי לוותר.

ואז, בלי הודעה מוקדמת נשברה השגרה ולבית שלנו הגיעו ימים אחרים. אבי הרגיש רע וההורים שלי היו טרודים מאד, הרופא שלח אותו לבדיקות ונבהל מהתוצאות, הוא חשש מהגרוע מכל. מיעטנו לדבר בתקופה הזו, הספק היה נוראי, והפחד שקינן בליבנו היה משתק ממש, אבא שלי הלך ונחלש, הבדיקות היו כואבות ומפחידות, והספק ריחף כמו ענן כבד ומעיק.

ואז הגיעו התשובות, הגרוע מכל אכן קרה. אבא שלי חולה במחלה האיומה. הוא אושפז בבית החולים, קיבל טיפולים אבל מצבו התדרדר במהירות, מעט אחרי שהגיע הוא הועבר לטיפול נמרץ, הרופאים לא הבטיחו עתיד וורוד, להפך, הם הודו שמצבו קשה מאד וחייו בסכנה.

שגיא משתתק לרגע, מבטו המצועף מתבהר, הוא פונה לרב שלמה, "תאר לך אותי, בחור צעיר שהחיים עוד לפניו, ופתאום נוחתת מכה איומה כזו על ראשו. אבא שלי מוטל חולה בבית החולים, הוא סובל, סכנה נשקפת לחייו ואני לא יכול לעזור בכלום.

הסתובבתי בבית כמו ארי בסוגר, לא יכולתי לעשות כלום, חשבתי רק על אבא שלי וחוסר היכולת שלי להועיל לו, גרמו לי לתסכול וכאב, ואז, עלה בדעתי שאני דווקא כן יכול לעזור, נזכרתי שקראתי על יהודי שחלה במחלה הקשה, הוא קיבץ את בני משפחתו וחברים קרובים ונסע לקברו של רבי אלימלך מליז'נסק, שם הם עשו כולם תענית דיבור והוא נושע.

ידעתי מה אני הולך לעשות - תענית דיבור כדי שאבא שלי יבריא. ביום למחרת לא יצאתי מהבית, ישבתי בחדרי ואמרתי תהילים. אמא שלי כמעט התעלפה, אמנם יום קודם דיברתי איתה על הכוונות שלי, אבל היא לא חשבה שאני רציני, היא לא האמינה שאעשה את זה. "מה אתה עושה, שגיא?" היא נכנסה לחדרי והסתכלה עלי באלכסון, "אני לא מאמינה שאתה יושב בחדר ואומר תהילים ועושה תענית דיבור. תאמין לי שעדיף שתלך לעבודה, אבא ישמח יותר אם תלך לעבודה, לא אם תעשה תענית דיבור".

היות שהייתי בתענית דיבור לא יכולתי לענות לה, והאמת שגם לא היה לי מה להגיד, לכן רק סימנתי לה ביד שאני רוצה להמשיך. אמא הבינה שהחלטתי ועזבה אותי לנפשי, לא לפני שהיא טורחת להגיד לי שוב את דעתה בנושא. חשבתי ללכת לבית הכנסת אבל פחדתי שאנשים יפנו אלי ואני לא אוכל לעמוד בזה, ואענה להם. לכן ישבתי בחדר ובדמעות רותחות אמרתי את פרקי התהילים, לא את כל המילים הבנתי, אבל גם בלי להבין הרגשתי שהמילים האלו הן סם מרפא עבורי, שהן אותי, מניחות רטייה אוהבת על הלב הכואב שלי, מבטיחות שה' יעזור. ככה ישבתי בחדר עד השקיעה כשאני לא מדבר כלל, רק אומר תהילים.

למחרת בבוקר נסענו אמא שלי ואני לבקר את אבי. כשהגענו למחלקה שפשפנו את עינינו בתימהון. אבא שלי, שבימים האחרונים בקושי יכול היה לקום מהמיטה, שהרגיש רע כל כך, נראה היה כבן אדם חדש, הוא היה מלא מרץ, שמח שהגענו, שוחח איתנו ואפילו קם כדי לטייל איתנו.

כמה פעמים במשך הביקור צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח שזה לא חלום, שזה אבא שלי, והוא בריא ומתפקד וחי ושמח. לא יכולתי להאמין.

הרופאים גם הם לא האמינו, הביטו בו בהשתאות ואחר כך מיהרו לעשות בדיקות נוספות. התוצאות שהגיעו הכו אותם בתדהמה. המחלה האיומה שהשתוללה בגופו, נעלמה כליל. הם אמרו שזהו מקרה שבהם הם רואים כמה הם קטנים ולא יודעים, שהוא הבריא בניגוד לכל התחזיות, שחררו אותו הביתה ועל התיק כתבו נס רפואי".

שגיא סיים את סיפורו, מותיר את הרב שלמה פעור פה ומשתאה, האוטובוס הגיע לנתיבות, הם נפרדו לא לפני שהחליפו כתובות, שניה לפני שירד הציע שגיא, "אולי תבוא אלינו לסעודה שלישית?" הרב שלמה הנהן בראשו והסכים, ביתו של שגיא היה במרחק של רבע שעה הליכה.

בשבת אחר הצהרים פסע הרב שלמה לביתו של שגיא, הדרך הייתה קצרה אמנם אך מלאת חששות. 'איך ההורים של שגיא יגיבו?' 'האם הם יכעסו עלי? יגידו שאני מטיף לשגיא ומשכנע אותו?'

אך למרות החשש המשיך הרב שלמה לצעוד, הצעיר היקר שבה את לבו, הוא רצה לפגוש אותו שוב.

כשהגיע, ראה הרב שלמה דבר ראשון את השולחן הערוך בטוב טעם, מפה צחורה וכלים יקרים. ההורים של שגיא קמו לקראתו וקיבלו אותו בכבוד. "איזה יופי שהגעת", הם אמרו לו בהתרגשות, ביקשו שישב בראש השולחן, ואמו של שגיא סיפרה:

"כשהבנתי ששגיא חוזר בתשובה, נלחצתי. אמנם תמיד הייתי דתיה קצת, שמרתי על המינימום, אבל בן שילמד תורה? אצלי בבית? זה היה חלום שחור עבורי. בהתחלה קיוויתי שזהו סוג של שיגעון חולף, אבל אז, בדאגה אמיתית, ראיתי איך הלימוד של התורה מדליק בעיניו אור, איך הוא הולך ונהיה צדיק יותר ויותר...הרגשתי שאני מאבדת אותו, ואמרתי שאם הוא ימשיך ככה, אחרי החתונה אני לא רוצה להכיר אותו, הוא לא יקבל שקל מהירושה שלנו והוא לא יהיה הבן שלנו יותר".

אמו של שגיא נאנחת לרגע, מביטה בבנה, אי אפשר להחמיץ את המבט המאושר שעומד בסתירה מוחלטת לדיבורים שלה. היא לוגמת קצת מהמים, לפני שהיא ממשיכה.

"ואז, כשהרגשתי שאני הר געש שעומד לפני פיצוץ , בעלי חלה. חשבתי שאנחנו עומדים לאבד אותו, אבל בזכות שגיא, בזכות לימוד התורה שלו, היה לנו נס ובעלי הבריא לגמרי.

אחרי שהוא הבריא החלטתי שאני הולכת בדרכיו של שגיא. הוצאתי את המכשירים הטמאים מהבית, זרקתי את העיתונים, נקינו את הבית והאוויר שנשמנו היה טהור יותר. הרגשתי בחוש איך אני נושמת אוויר טוב ומזוכך יותר, הייתי אומרת לו בדמעות: 'שגיא, חשבתי שהרסת לנו את הבית, אבל מתברר שהצלת אותו, הצלת את הבית שלנו, את כולנו'.

היא מסתכלת לרגע בגאווה על בנה וממשיכה, "אחרי זה נרשמנו לסמינר ערכים, ואני זכיתי להבין את כח התפילה, את הזכות שלנו בהיותנו בנים לעם הנבחר. איך חיינו את החיים עד כה בטעות ואיך החיים שלנו יכולים להיות טהורים וקדושים יותר".

מהחלון נצבעים השמים בגוונים ורודים ושקיעה הדורה מציצה מבעד לתריסים, "אני מנהלת בית ספר ברמלה", המשיכה האם, "לומדים שם בנים ובנות, בכיתות נפרדות, התחלתי להביא להם רבנים שיחזקו אותם, וגם אלינו הביתה, אנחנו אוהבים להביא לכאן תלמידי חכמים, בחורי ישיבות מתקבלים בביתנו בכבוד. אנחנו רוצים שהקירות כאן יספגו דברי תורה, שהבית שלנו יהיה בית וועד לחכמים. כל הבית שלנו השתנה בזכות שגיא".

השמש שוקעת, הרב שלמה נפעם, מתקשר לספר לנו את הסיפור של שגיא.

ואנחנו חושבים על הכוח שיש לאנשים שמוכנים בכל מחיר לעלות ולהתעלות בעבודת ה', על שגיא, הבחור התמים והיקר שישב בחדרו והתפלל תפילת יחיד ותפילתו נענתה, שגיא שעשה מה שידע כדי שאביו יבריא, ובסופו של דבר, לא רק אביו ניצל ממוות לחיים, כל המשפחה ניצלה וזכתה בחיים רוחניים.

לרכישת הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" בהידברות שופס, לחצו כאן.

הידברות שופס

ארכיאולוגיה תנכית והאדם במעגל השנה

619לרכישה

מוצרים נוספים

ADHD כוחות העל של ילדיה הקשב

סטנדר עץ מהגוני 3 קומות

ערכת מוצרי בדיחות

הקוסם - ערכת קסמים - 70 קסמים

ספר מנגן - ספר הברכות שלי

כלי למים אחרונים פסים כסף וזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה