"ראיתי את המוות במרחק נגיעה": לא תישארו אדישים לשיתוף המטלטל הזה

פישל מרגליות, בחור חסיד גור תושב ברוקלין, למד בישיבת 'שפת אמת' בירושלים. ביום הולדתו ה-16 הוא נכנס לחדרו של הרבי מגור, בעל ה"בית ישראל" כדי לקבל את ברכתו. במשך שעה ארוכה ניסח את הבקשה וכתב אותה על פתק. המילים כללו עלייה בתורה, מידות טובות ויראת שמים.

פישל נכנס לחדרו של הרבי, שנטל לידיו את הפתקה. הרבי קרא את הכתוב ופניו נחרשו תלמים. לאחר דקה שנדמתה כנצח, הרים הרבי את עיניו החודרות והפטיר בנימה שקשה מאד לעמוד על טיבה: "נו, צדקה תציל ממוות"…

פישל נדהם. הוא ציפה לתשובה שונה לחלוטין. ביום הולדתו, אין לרבי מה לברך אותו, מלבד המילים: "צדקה תציל ממוות?" לא היה לו זמן רב להתעסק במחשבותיו, ידו של הרבי הושטה לעברו לברכת שלום קצרה, ופישל יצא מהחדר מבולבל ומפוחד.

מספר שבועות לאחר מכן הגיעה חופשת פסח. פישל ארז את חפציו ויצא לעבר נמל התעופה, בדרכו לביתו בארצות הברית.

כאשר הסבו כל בני המשפחה לארוחה חגיגית לרגל שובו, ביקש פישל לספר להם על דבריו המפליאים של הרבי. הוא תיאר את תגובתו התמוהה של הרבי, ואת הדאגה שמקננת בליבו מאז. הוא לא הבחין כי פניה של אמו הולכים ומחליפים גוון, חיוורון עמוק פשט על פניה.

"אני יודעת למה התכוון הרבי", אמרה האם. "אסביר לכם הכול".

"זה קרה בשנת תש"א. השואה הנוראה היתה אז בעיצומה", שחזרה אמו של פישל, "בחדר קטן ומזוהם בגטו לודז' הצטופפנו יחד אמא, אני, אחיי ואחיותיי הקטנים הי"ד. הגיעה שעת הצהרים, אמא הוציאה ממקום סתר כמה חתיכות לחם זעומות שהצליחה להשיג עבורנו במסירות נפש. נערה צעירה הייתי אז, אחזתי את הפרוסות הדקיקות בידי והסתפקתי כיצד לנהוג. הייתי רעבה עד כלות הנפש, מאידך ידעתי היטב שלקראת ערב מתגבר הרעב עוד יותר, מוטב למשוך עוד כמה שעות ולשמור את האוכל לשעה מאוחרת. לקראת ערב הוצאתי את הפרוסות ממחבואי, ניגשתי ליטול ידיים ולאכול את ארוחתי, אבל אז שמעתי דפיקות בדלת. ידעתי מיד שאלו אינן דפיקות של אנשי הגסטאפו, היו אלו דפיקות חלשות, בקושי נשמעות.

"פתחתי סדק קל בדלת. דמות רפאים ניצבה בפתח, יהודי קשיש ולבוש סחבות עמד שם. פניו המצומקות זעקו לעברי בתחינה אילמת ללא קול. 'יש לכם אולי חתיכת לחם?', מלמל האיש בשפתיים נטולות צבע, 'אני עומד למות מרעב'.

"לא ידעתי את נפשי. ברגע הראשון ביקשתי להשיב לו בשלילה. לוותר על הכל אחרי יום שלם של המתנה? אך אז התחלתי להתחבט בתוכי. נכון, שניכם רעבים מאד, נשמעו בתוכי קולות אחרים, אבל את צעירה עדיין. נערה בגילך יכולה לשרוד יום נוסף ללא אוכל, ואילו יהודי ישיש זה, אם לא ישביע את רעבונו במעט לחם עומד הוא לנפוח את נשמתו ולהצטרף לערימות הגוויות הממלאות את חוצות הגטו. בתום מאבק איתנים קשה שהתחולל בתוכי, שלחתי את ידיי לכיס מעילי והושטתי לו בחיוך את פרוסות הלחם היקרות שלי. הלב היהודי ניצח את הקיבה, הרוח גברה על החומר.

"את מבט התודה שניצת בעיניו באותו רגע למראה הלחם שבידו, לא אשכח לעולם", המשיכה האם בסיפור ילדותה. "זיק של חיים נצנץ פתאום בפניו נטולות החיות, והמבט הזה ליווה אותי לאורך כל שנות המלחמה. כל פעם שעמדתי בפני סכנת מוות מוחשית, תמיד צצה מולי דמותו של אותו יהודי שהצלתי ממוות לחיים.

תמיד צצה מולי דמותו של אותו יהודי שהצלתי ממוות לחיים

בני המשפחה הקשיבה בשקיקה. היו אלו רגעים נדירים יוצאי דופן, אמא מיעטה להוציא מפיה מילה על אותן שנים איומות, כמעט לא סיפרה על הזוועות שחוותה בעצמה בתקופת השואה.

"במשך המלחמה היו לי רגעים רבים בהם כבר ראיתי את חיי אבודים", המשיכה האם בקול שבור. "בסלקציות האכזריות, בעבודות הכפיה המפרכות. לא פעם ראיתי את המוות ממרחק נגיעה, ותמיד תמיד באותם רגעים היתה עולה לעיני דמותו של אותו זקן נפוח כפן שהצלתי במסירות נפש. ידעתי שזכות מעשה החסד שגמלתי עמו תציל את חיי.

"המלחמה הסתיימה ואני נותרתי לפליטה בחיים. אט אט החלו החיים חוזרים למסלולם. דמותו של אותו זקן נמוגה עם עשן הכבשנים, שוב לא ראיתי את דמות דיוקנו לנגד עיני. בניתי את ביתי וזכיתי לגדל אתכם, ילדיי היקרים שיחיו. השתדלתי להסיח את דעתי מהזכרונות הקשים של אותם ימים.

"לפני כמה שבועות", המשיכה האם לספר, "לאחר שנים ארוכות שדמותו לא נראתה לעיניי, התגלה אלי שוב אותו זקן צמוק פנים בחלום הלילה. היה זה אותו לילה בו מלאו לך 16 שנה, הלילה בו היית אצל הרבי. פניו של הזקן היו נראות רע מאוד, בדיוק כפי שהיה נראה עשרות שנים קודם לכן בגטו לודז'. הבעתו לא ניבאה לי טובות.

"'תני צדקה, תני צדקה', הוא זעק אלי בחרדה בפיו חסר השיניים. 'צדקה תציל ממוות'… קמתי בבוקר משנתי והחלום עדיין עומד לנגד עיניי בבהירות. תחושה לא טובה פיעמה בתוכי. זכרתי היטב את הוראתו של הזקן, מיהרתי לעשות כדבריו. נתתי סכום הגון לצדקה. אחר כך יצאתי בלב מעט יותר רגוע לעבר מקום עבודתי כמדי יום ביומו.

(צילום: shutterstock)

"בדרכי לעבודה חציתי כביש סואן, מרובה נתיבים והומה מכוניות. חריקת צמיגים פתאומית הרעידה את פעמיי. הרמתי את ראשי לעבר הרעש וקפאתי על מקומי. היתה זו משאית סמיטריילר אימתנית ששעטה לעברי במהירות מסחררת. מעבר החציה היה רחב מאד, לא יכולתי כבר לחזור לאחוריי וגם לא להתקדם. מבעד לעיניי המעורפלות יכולתי להבחין בנהג הכושי חסר האונים המנסה להשתלט על ההגה הבוגדני אך ללא הצלחה. המראה היה מפחיד, משאית הענק השתוללה על הכביש כחיית טרף אימתנית נטולת רסן. אותן שניות ראיתי את המוות מול העיניים, נפרדתי כבר בלבי מכל בני משפחתי היקרים, עצמתי את עיניי בחוזקה והתכוננתי כבר לגרוע מכל.

"קול התנפצות מתכת וזכוכיות החריד את כל האזור. המשאית התנגשה ברעש מחריש אוזניים בעמוד חשמל בקצה המדרכה, מטרים ספורים ממקום עמידתי. הנהג נמחץ למוות. ואני הצטמררתי כולי.

"עמדתי בצדי הכביש והודיתי לבורא עולם על הנס הפלאי שאירע לי. הצדקה שנתתי הצילה אותי פעם נוספת ממיתה משונה לחיים", אמרה האם ברעד. "עכשיו אתה מבין, פישל'ה, למה התכוון הרבי במילותיו: 'צדקה תציל ממוות'?!"

מה מרוויח אדם ממצוות צדקה? הרב זמיר כהן ב-7 דקות מרתקות במיוחד:

היה בין חיים למוות בעקבות הקורונה,והבריא: "הצדקה שנתתי הצילה אותי"