בגיל 18 פתחתי את תיק האימוץ, ונדהמתי ממה שגיליתי

היום בו נולדתי הוא היום בו האישה שילדה אותי החליטה לנטוש אותי.

על פניו, זה נשמע כמו סצנה מאיזה סרט רע, כשברקע מייבבים כינורות, אבל לא. אלו הם חיי. זה אומנם היה רגע מכונן בחיי, אבל אני לא זוכרת אותו, רק יודעת היטב מה היו ההשלכות שלו.

נמסרתי לאימוץ כשהייתי תינוקת בת שבוע ימים. הייתי אמורה לגדול לאם חד הורית מרוקאית, אך במקום אומצתי על ידי זוג הורים שחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אמא ממוצא פרסי ואבא ממוצא אשכנזי – שניהם נולדו בישראל.

העובדה שאני מאומצת מעולם לא הוסתרה. ידעתי שאני מאומצת מהרגע שאני זוכרת את עצמי. לא הייתי חריגה, היו לי עוד חברות וחברים מאומצים, וכמובן שגם אחי הגדול (איתו גדלתי) אומץ גם כן,  אך במהלך הילדות נאלצתי להתמודד עם שאלות כמו "את יתומה?" או "למה את לא דומה לאבא שלך?" והרגשתי כמו הפרזנטורית של תהליכי האימוץ בישראל. ממש יצאתי במסע הסברה רציני לכל מי שהתעניין. מבחינתי זה היה טבעי, להיות ילדה מאומצת, אבל מהר מאוד התברר לי שזה לא היה כזה שכיח כמו שחשבתי, שיש כאלה שממש גדלו עם ההורים שהביאו אותם לעולם, אז שמחתי לענות לכל השאלות, רק שלא יחשבו שאני מסכנה.

במשך שנים הסתובבתי עם חרדות נטישה. פחדתי שהאוהבים אותי פתאום יעזבו. הרגשתי שאני לא מספיק שווה, כי אם הייתי "מספיק" אז אולי היא הייתה מגדלת אותי. לא יכולתי להבין איך אישה שנשאה אותי ברחמה במשך 9 חודשים לא רצתה אותי. אחרי כל הבחילות, הצרבות והבטן שהלכה ונהייתה כבדה יותר – מה גרם לה למסור אותי אל הלא נודע? זה היה בלתי נתפס עבורי, במיוחד כי הייתי כל כך צעירה. גיל ההתבגרות מספיק קשה בלי הידיעה שהאדם היחידי בעולם שאמור לאהוב אותך – וויתר עלייך.

אני זוכרת היטב איך חשבתי "מה היה קורה אם...?", כמו בסרט "דלתות מסתובבות", שאם רק דבר אחד היה קורה אחרת, החיים שלי היו יכולים להיות שונים לחלוטין. אולי הייתי עשירה יותר? אולי הייתי מאושרת יותר? אולי הייתי חכמה יותר? אולי הייתי כישרונית יותר? אולי היו לי מידות טובות יותר? אולי, אולי ואולי. שנים רבות כל כך התבזבזו על המחשבות הסתמיות האלו עד שסוף סוף עיכלתי ששום דבר לא קורה במקרה! גדלתי בדיוק במקום שבו הייתי צריכה לגדול והחיים שלי היו מדויקים עד לפרט האחרון – ואת זה גיליתי מאוחר מדי.

פותחים את תיק האימוץ

אף פעם לא עלה בי צורך להכיר את האישה שילדה אותי. להפך, כעסתי עליה ממש. אבל בגיל 18 משהו קרא לי לפתוח את תיק האימוץ המסתורי. הייתי חייבת לדעת אילו חיים הפסדתי. זה היה מין רצון פנימי עז שהיה גדול ממני, גדול מהכעס שלי. ידעתי שאני יכולה לגשת לשירות למען הילד והם יוכלו למסור לי את כל הפרטים, בלי שום התחייבות לפגוש אף אחד. ואכן, כשהגעתי לשם לראשונה, קיבלה אותי עובדת סוציאלית מאירת פנים ששאלה רבות מדוע אני רוצה לפתוח את התיק. אמרתי לה שזה פשוט מסקרן אותי, לדעת מאיפה באתי, לא שום דבר מעבר, והיא חייכה (תכל'ס, היא רצתה לבדוק שאני לא בונה יותר מדי מגדלים באוויר). היא אמרה שייקחו כמה שבועות עד שהתיק יגיע לידיה ושהיא תיצור איתי קשר.

לא סיפרתי על השיחה הזו להוריי, לא רציתי לצער אותם, שחלילה לא יחשבו שאני לא מאושרת. את כל המטען הזה נשאתי לבד, וזה לא היה פשוט. נערה צעירה עם חרדות מרובות וביטחון עצמי נמוך – זה היה יותר מדי בשבילי. אבל כבר החלטתי, ולכן המשכתי עם התהליך.

הפגישה הבאה עם אותה עו"סית הייתה יותר רצינית. לא היו יותר מדי חיוכים. לאחר שהיה לה זמן רב לעבור על התיק, היא ביקשה שאקח דף ועט ואכתוב את הפרטים שאני רוצה לזכור. היא סיפרה לי היכן נולדתי ובאיזו שעה, היא סיפרה לי איזה שם ניתן לי בלידה ומאיזה מוצא אני ואיך קוראים לאישה שילדה אותי. כל אלו היו פרטים מאוד חשובים, ללא ספק, אבל אני כבר חיכיתי לתשובה, להסבר, למשהו הגיוני בכל הסיפור הזה – למה? למה היא עשתה את זה? לעו"סית הנחמדה לא הייתה תשובה, אבל מהמידע שהיא מסרה לי יכולתי להסיק בעצמי את המסקנות.

אני לא יכולה לחשוף את כל הפרטים האישיים, בשביל למנוע זיהוי, אך גיליתי שיש לי אחות גדולה שכנראה אינה יודעת על קיומי. לשנינו את אותו "אבא", שנפטר מאז, אבל במקום להתרגש מהעובדה שיש עוד מישהי בעולם עם אותם גנים שלי, לא יכולתי להפסיק לשאול – למה אותה היא השאירה ואותי לא? זה כבר היה יותר מדי.

לאחר שהעו"סית גוללה ברגישות את סיפור חייה של האישה שילדה אותי, הבנתי שהיא הרתה מגבר שהתעלל בה ושעד היום סימני האכזריות שלו חקוקים על גופה. הבנתי שלא הייתה לה יכולת כלכלית לפרנס שתי ילדות ושבאותה תקופה זה בכלל לא היה מקובל להיות אם חד הורית. הבנתי שלאחר שהיא מסרה אותי היא נפלה לדיכאון שליווה אותה במשך כל ימי חייה. הבנתי הרבה מאוד על האישה שהביאה לי חיים אבל באותו רגע זה הרגיש כאילו זו פסקה מספר בדיוני או אולי מאיזה כתבה בעיתון. לא משהו שקשור אליי בכלל.

אני לא יודעת למה, אבל החלטתי לפגוש אותה. העו"סית שאלה אותי אם אני בטוחה, ואני עניתי שכן. לא היה לי הסבר הגיוני, פשוט ידעתי שאני חייבת לראות אותה, פנים מול פנים. לא יכול להיות שמישהי כזו מסתובבת בעולם, אפילו כמה קילומטרים ממני, ואני לא יודעת איך היא נראית. אז ביקשתי להיפגש איתה, בלי לדעת אם היא בכלל רוצה לפגוש אותי.

המפגש עם האישה שילדה אותי

המפגש נקבע לכמה שבועות לאחר מכן והרגשתי כאילו אני צועדת אל הלא נודע. העו"סית אמרה לי לא להגיע לבד, אז שתי חברות התלוו אליי. כשהגעתי לשירות למען הילד, אמרו לי לחכות. הדקות בחדר ההמתנה הרגישו כמו שעות והרגשתי מפוחדת ונרגשת בו זמנית. לפתע, העו"סית ניגשה אליי וסימנה לי להיכנס לחדר בו חיכתה לי האישה שילדה אותי 18 שנים קודם לכן. לא ידעתי מה לעשות, אבל לקחתי נשימה ארוכה ונכנסתי.

הדלת נפתחה והיא ישבה שם, עם בני משפחתה – אחים ואחיות, כולם מצפים ומשתוקקים לפגוש...  אותי. ואני, נערה בת 18, ביישנית ותמימה, נכנסתי לחדר והרגשתי אי נוחות בצורה יוצאת דופן. כולם הגיעו לראות את "הילדה האבודה", ואני רק רציתי שהאדמה תבלע אותי.

המפגש היה רחוק מלהיות איחוד בסגנון סדרת הטלוויזיה "אבודים". לא היו שום חיבוקים ושום דמעות של שמחה. הבטתי בה ולא הבנתי איך היא קשורה אליי. ידעתי שהיא ילדה אותי אבל לא היה שם שום רגש של אהבה, של חמלה, של השתוקקות - כלום. שאלתי אותה כמה שאלות, למרות שכבר ידעתי את התשובות מהעו"סית, אבל דבר אחד לא שאלתי - איך היא הצליחה לנטוש אותי ככה. לא הייתי צריכה לשאול. פשוט ראיתי את העצב בעיניה. היא התחרטה. והיא כנראה תתחרט על זה במשך כל ימי חייה.

בעיניים דומעות היא סיפרה לי איך כל שנה ביום ההולדת שלי היא חושבת עליי. היא סיפרה לי איך "אחותי" דומה לי כל כך. היא הוציאה אלבום תמונות בהתרגשות והסבירה לי מי נמצא בכל תמונה ותמונה ואיך הוא קשור אליי. ואני? הבטתי בה ובפניה המצולקות, וקיבלתי את התשובה שחיפשתי. לאחר שעתיים של שיחות חולין, הודיתי לה על זמנה. היא מסרה לי את מספר הטלפון שלה בציפייה שאתקשר, אך ידעתי שלעולם לא אפגוש אותה שוב.

לאחר אותו מפגש, אחרי שנים של תהיות, החלקים בפאזל התחילו להתחבר. החיים שלי היו יכולים בקלות להפוך לטלנובלה תורכית. הייתי יכולה לגדול בשכונת פשע לאם חד הורית, אישה מוכה שסבלה מדיכאון במשך רוב ימי חייה ונתמכה ברווחה. הייתי יכולה להיות הילדה הזאת שגדלה בבית ללא תקווה, ללא אהבה, ללא תמיכה וללא אמונה – עוד מספר בסטטיסטיקה הכואבת. ידעתי שהדבר הכי טוב עבורי היה לגדול בבית בו גדלתי. ידעתי שאם לרגע חשבתי שאני מסכנה בגלל שנטשו אותי – זה היה כאין וכאפס לעומת החיים ההרסניים שהייתי יכולה לחוות. ידעתי את הכול בשכל – אבל לא בלב. משהו אצלי לא היה פתור. הייתי מאוד נאיבית וחשבתי שכסף זה לא הכול ושהאהבה תנצח, ושלמרות הכול, לא היה אכפת לי לחיות בעוני, העיקר לא להרגיש לא רצויה. המפגש אומנם נתן לי כמה תשובות, אבל לא זכיתי לסגירת המעגל שאליה השתוקקתי. אז החלטתי לשחרר ולא לחשוב על זה יותר. פשוט לטאטא את זה מתחת לשטיח ולשכוח שזה אי פעם קרה. להבין שיש דברים שהם מעבר לשכל שלי. וזה עבד, עד ש...

סגירת המעגל שחיכיתי לה

הייתי בת 37, אמא לשני בנים ובת ב"ה. הלידות ריגשו אותי מאוד. הרגשתי זכות להביא חיים חדשים לעולם. אושר עילאי. זה גרם לי לתהות שוב איך בכלל אפשרי לוותר על תינוק. ולכן, שוב ניסיתי להדחיק. כששאלו אותי אם יש לנו מחלות תורשתיות במשפחה – אמרתי שאני לא יודעת כי אני מאומצת. כששאלו אותי איזה מוצא אני – הסתבכתי כי אני מאומצת. כששאלו איך ההורים שלי הביאו אותי לעולם בגיל כזה מבוגר – ניסיתי לשנות נושא כי אני מאומצת. אבל כשבורא עולם נכנס לתמונה – כבר לא יכולתי להתחמק יותר.

כשבתי נולדה לפני שלוש שנים, התחלתי תהליך של חזרה בתשובה (וזה כבר סיפור בפני עצמו). בעלי התחזק 8 שנים לפניי ולא דמיינתי שאהפוך מחילונית אדוקה לזו שקוראת ספרי יהדות ומקשיבה להרצאות של רבנים בכל רגע פנוי. לעולם לא. עם זאת, הקב"ה ממתין בסבלנות שנחזור אליו, ואני התחלתי לאט לאט בצעדי תינוק. ואז, בתוך המסע אל פנימיות הנפש – זה שוב צף. למה נטשו אותי? למה בורא עולם עשה לי את זה? למה הייתי צריכה להגיע לעולם בתחושה לא רצויה? המון שאלות שהשאירו אותי חסרת אונים. אך כששואלים – בורא עולם עונה.

אומרים ש"אדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". אף פעם לא הבנתי איך מישהו יכול לברך על משהו רע שקרה לו. ובשבילי, הנטישה הייתה שיא הרוע. אז בכיתי, כתבתי, פרקתי, התפללתי, התייאשתי ואז ניגבתי את הדמעות. למה? כי אם יש משהו שהבנתי בכל תהליך התשובה שלי זה שבורא עולם לא עושה טעויות! הנטישה לא הייתה טעות – היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה! התחלתי להבין בלב, לא רק בשכל, שהקב"ה הציל אותי מחיים אומללים של כאב ותסכול. הוא העניק לי משפחה אוהבת שנתנה לי את כל מה שביקשתי ותמכה בי בכל צעד וצעד, גם אם הוא היה ממש טיפשי. בורא עולם נתן לי אהבה - לא ניסיון. אם רק הייתי יודעת את זה קודם, אולי הייתי מתייחסת למשברים בחיים שלי כמתנה ולא כקללה.

אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת למה בורא עולם עושה את מה שהוא עושה, אבל היום אני בטוחה שכל מה שהוא עושה – לטובה הוא עושה. אם לא הייתי נמסרת לאימוץ, לא הייתי האמא שאני, הרעייה שאני, הבת שאני, הכתבת שאני, הרגישה שאני, האישה שאני והמתנה שהם החיים שלי. כל רגע בעולם הזה הוא מתנת חינם מבורא עולם. הוא האמין בי, הוא נתן לי את החיים הכי טובים עבורי בשביל שאגדל להיות מי שאני, זו שמחזקת אחרים עם המילים שלה – וזה לא היה יכול לקרות בשום צורה אחרת. בוודאות. ואני יודעת את זה כי הוא הראה לי כל כך הרבה פעמים איך הדברים שהחשבתי כ"רעים" הפכו להיות הדברים הכי טובים שקרו לי.

וכאן הגיעה סגירת המעגל שלי. לאחר שנים בהן כעסתי עליה ולא הבנתי איך היא הייתה מסוגלת לעשות דבר כזה לתינוקת כל כך תמימה וטהורה, היום אני סולחת לה. כי אני יודעת שזו לא היא – זה הוא שמנהל את העניינים, במיוחד עבורי. ולא רק סולחת, אלא גם מודה לה. מודה לה שהצילה אותי מהחיים שהיא בעצמה לא יכלה להתמודד איתם, כי לדעת לסלוח זה אנושי אך להודות למי שפגע בך זה אלוקי.

גמר חתימה טובה!