הדשא של השני ירוק? זו מתנה בעבורי!

בשכונה הקודמת שבה גרתי, הדירה הייתה נפלאה.

החדרים היו נאים, המטבח היה מרנין, הפרוזדור היה מפעים, הסלון היה ענקי. לא היה בה כל מחסור.

אבל כשעמדתי למטה, ברחוב, והבטתי אל ביתי, נצבט לבי. איזה בניין מכוער. אין בו יופי, אין בו כל הדר.

למה בנו אותו כך? שהמרפסת פונה אל הרחוב, הלא זה מוסיף כיעור וזה ממש לא טוב. מדוע את המטבח תקעו כך בחזית? ולמה חדר השירות בולט למרחוק?

בנוסף לכך הבטתי בבניין שממול, ולעוגמת נפשי, שמתי לב שהוא בניין יפהפה.

בכל בוקר נעמדתי במרפסת לשתות מכוסי, ועיני צופות לבניין שמולי.

האם לא יכלו לבנות את הבית שלנו בדומה לבניין היפהפה ההוא? למה עלי לגור בבניין מכוער כשאפשר לבנות פשוט נהדר?

בכל בוקר עלתה בי אותה מחשבה, עד שהבנתי למה היא מכוונת: כמה קטנים אנחנו, בני אנוש, לא יודעים אף פעם, מה לטובתנו ומה לא. מה נבנה עבורנו ומה לא. עלינו להאמין שהכול בעבורנו נעשה.

והנה הבית שממולך, הוא ההוכחה: את יוצאת למרפסת, ונהנית מיופי מרהיב. אילו היה הבית ממול מכוער ושלך היה היפה, האם היית רואה זאת? לא!

לעומתך, הוא רואה את שלך, שבנוי באופן חסר יופי וחן, ואולי לו נותר רק לבכות ולהתאונן.

לפני שנים חשתי בגבי והייתי חייבת לשכב במיטתי. בדיוק באותו לילה, כשלא יכולתי לרדת למטה, נשמעה נגינתה של הכנסת ספר תורה. רציתי כל כך להיות שם למטה, כפי שאני רגילה תמיד. ללוות את התורה וגם לראות ולחזות מקרוב בתורה ובתהלוכה.

נאנחתי אנחה עמוקה. עוד מעט יעברו מאות ואלפי אנשים בסך, ואני לא אזכה להיות עמם שם.

בלית ברירה יצאתי אל מרפסת ביתי הקטנה, שבקומה השלישית, השקפתי אל רחוב הומה אדם והנה התהלוכה מתקרבת ונגלית לעיני.

דברים שראיתי מכאן, מהמרפסת, מעולם לא ראיתי משם.

כך, ממעוף הציפור, יכולתי לחזות בקדושה. בכולה. ראיתי את רכב המנגינות משייט לו, את הפרוכת ואת המובילים את התורה, ראיתי את התורה מנקודה שממנה מעולם לא זכיתי לראותה, ראיתי את התהלוכה כולה עוברת תחתי, ראיתי עולם מלא של קדושה בהעפת מבט אחת.

יכולתי להצטער על מה שלא קרה.

יכולתי להתלונן על מצבי העגום.

אבל פתאום גיליתי שדווקא המצב הזה, שנגרם לי ללא רצוני וללא התערבותי, הוא בעצם הטוב ביותר בשבילי.

המראה העצום של השני – נברא בדיוק בעבורי. כל העולם כולו, בשבילי נברא. תודה לך, בוראי!