"כל אחד והגיא צלמוות שלו": הרבנית לאה שרמן בשיחה מטלטלת

זה התחיל פתאום. באמצע החיים. הרבנית לאה שרמן, אישה פעילה, אם למשפחה ברוכה - חלקם עדיין קטנים ממש, אשת תלמיד חכם - לימים הדיין המפורסם הגאון רבי אברהם שרמן, מחנכת דגולה ואשת חינוך מבוקשת, מבינה ביום קודר אחד, שהחיים שלה יסעו במסלול ייחודי. ייסעו - גם במובן הפשוט של המילה: מחלה ניוונית קשה התגלתה בגופה, והיה ברור שהשאלה היא לא האם, אלא עד מתי יישא הגוף את עצמו, והרוח תהיה היחידה שתוכל להוביל.

עד לאחרונה ממש, חינכה הרבנית שרמן 2 כיתות בסמינר פתח תקווה, ובמקביל מעבירה קורסים להנחיית הורים. לכיתת החינוך שלה היא מגיעה לכיתה עם אמבולנס ופיליפינית צמודה. יש תלמידה שהופכת לה את הדפים בספר, ותלמידה אחרת מחזיקה לה את הכוס כשהיא שותה מים. המורה שרמן משותקת מהצוואר ולמטה.

בשיחה ייחודית שהעניקה לקו "למען אמהות", יחד עם ביתה המנחה שולמית שחור, דיברה הרבנית שרמן על כוחה הגדול של ההודיה לה' על הטוב ועל מה שנראה בעינינו קשה ורע, ועל ההתמודדות בכל מצב.

"כשאנחנו אומרים 'תודה' אנחנו מודים בכך שלא מגיע לנו שום דבר, שהכל מתנת חינם", פותחת הרבנית שרמן את דבריה. "בברכת 'שים שלום' בשמונה עשרה אנחנו אומרים: 'כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד'. הפירוש של 'אהבת חסד' זה 'אהבת חינם'. אתה אוהב אותנו אהבת חינם. הקב"ה אוהב אותנו אהבת חינם ומרעיף עלינו, אנחנו מודים לו ובכך משננים 2 דברים: א: שיש מנהיג לבירה, וב: שהכל מתנת חינם.

"זכיתי להיות דודתו של המקובל הרב דב קוק מטבריה, והוא פעם אמר לנו מאוד לכוון בברכה במילים 'מלך העולם'. למה? כי 'עולם' – מלשון העלם. ההנהגה של ה' נעלמת מעיננו. כאשר אנחנו אומרים בכוונה גדולה 'מלך העולם', אנחנו מבינים שיש מלך לעולם, מתחברים לכך שיש מנהיג לבירה. אין בלגן, אין דברים לא מובנים, אין דברים שקורים סתם. יש מלך לעולם. אז ההעלם של העולם נעלם – כי יש מלך לעולם. הכל מסודר והכל מונהג. כשאנחנו מודים אנחנו מזכירים את מלכותו יתברך בעולם, שהכל מתנת חינם. לא מגיע לנו כלום. תודה ה' שנתת לנו את החסד הזה. לא מגיע לנו שום דבר. הכל מתנת חינם. וכן מזכירים את העובדה שיש מנהיג לבירה, אין העלם. וזה יוצר קרבה מאוד גדולה, ותרומה עצומה לעולם ובתודה שלנו אנחנו מחזירים לבורא עולם את המלכות שלו בעולם.

איך מודים על דברים לא טובים?

"איך אפשר להודות על מה שלא טוב?", שואלת הרבנית שרמן, ומוסיפה מיד כי "הכל טוב. רק בעינינו יש קשיים".

ביתה, המנחה שולמית שחור, מצטטת את דברי הרמח"ל שכותב: "איך לא תהיינה הצרות והדחקים קושי ומניעה לאהבה?", אחד הדברים הקשים בהתמודדויות זו תחושת הריחוק. הרמח"ל משיב 2 תשובות. "האחת שווה לכל נפש, והאחת לאנשים בעלי מדרגה". "התשובה השווה לכל נפש – היא הידיעה שהכל טובה אמיתית, וכל מה שה' עושה הכל טוב. והתשובה המתאימה רק לאנשים בעלי מדרגה – כשאדם לא חושב על עצמו, אלא על הקב"ה. אז הקושי הוא הזדמנות בשבילו להראות לקב"ה עד היכן מגיעה האהבה".

הרבנית שרמן ממשיכה ומספרת סיפור מפעים מכלי ראשון: איך הסביר החזון איש את מאורעות השואה האיומה? "הרבנית חנה רבקה גריינמן ע"ה, היתה אישה ענקית באמונה, בחכמה, בתבונה, בקרבת אלוקים, בחסד. אי אפשר לתאר. היתה לי הזכות לדבר איתה שעות, ושאבתי ממנה המון כוח. היא סיפרה לי שכאשר היתה אישה צעירה הסתיימה השואה. לא היה הרבה מידע על השואה, אבל היא קראה מה קרה שם, וזה שיגע אותה. היא באה לבעלה בשאלות קשות: איך יכול להיות כזה דבר נורא? זה הטריף את דעתה", מספרת הרבנית שרמן.

(צילום: shutterstock)

"בעלה, רבי שמריהו גריינמן זצ"ל הציע לה ללכת לדודו, מרן החזון איש. והיא סיפרה לי על הפגישה איתו, מכלי ראשון. "הגעתי לחזון איש. שמתי את הראש שלי על השולחן ובכיתי, בכיתי, בכיתי. החזון איש לא אמר לי מילה. נתן לי לבכות כמה שאני צריכה. זמנו של החזון איש היה מחושב ויקר, אך הוא לא עצר את אחייניתו מבכיה. "לאחר שסיימתי לבכות התחלתי לשאול ולשאול ולשאול: איך זה יכול להיות? איך הקב"ה נתן לכאלה דברים נוראיים לקרות? החזון איש נתן לה לשאול הכל, בלי לעצור אותה. וכשהיא סיימה, הוא אמר לה כך: "הקב"ה הוא מקסימום חסד ומקסימום רחמים". ואז החזון איש הגביה את קולו, דבר נדיר ביותר, ואמר לה באידיש: "און דוס איז חסד, און דוס איז רחמים – וזהו חסד וזהו רחמים". וכך הוא סיים את השיחה.

"מהסיפור הזה קיבלתי עוצמות אדירות. הקב"ה הוא מקסימום חסד ומקסימום רחמים. וזהו חסד וזהו רחמים", אומרת הרבנית שרמן בהתפעלות ומוסיפה כי "לימים, נפטר בארה"ב ר' זכריה, בנה של הרבנית חנה רבקה ע"ה, בהיותו בחור צעיר בן 27 בלבד לאחר מחלה קשה. כשהיא נסעה לשדה התעופה כדי לקבל את הארון עם הגופה של בנה, כל הדרך אמרה לעצמה: 'זהו חסד וזהו רחמים מאת בורא עולם'. זהו סיפור עוצמתי מאוד ומחזק.

איך מתמודדים?

הרבנית משתפת ההתמודדות העצמית עם המחלה הניוונית: "על פניו זה נראה שההתמודדות באה לי בקלות, וזה ממש ממש לא", היא אומרת בכנות. "זה הרבה התמודדות, הרבה עליות, הרבה ירידות, הרבה ניסיונות איך לא להתרחק מהקב"ה, אלא להיפך. איך ההתמודדות והקושי הזה יהפכו למנוף לקרבת אלוקים.

"לומר תודה על משהו טוב זה - זה ברור – לא מגיע לי כלום. תודה ה' נתת לי מתנה. תודה. אבל להגיד תודה על דבר שהוא קשה ורע לי, ולא טוב לי – זה מאוד מאוד לא פשוט.

"אבל גיליתי בזה דבר נפלא. כשאני אומרת תודה על דבר שקשה לי – אז למי בעצם את אומרת את התודה? לבורא עולם שנתן לך את זה. אז בורא עולם נתן לך את זה, והוא החזק מכל החזקים והיכול מכל היכולים, והוא האוהב בים האהבה. אם את אומרת 'תודה', את מפנימה שאני מקבלת מאב רחום וחנון, שאני הבת היקרה שלו, שהכל ניתן באהבה וברחמים, דווקא משום שהוא מרחם עלינו וכל כך אוהב אותנו. זה נראה לא טוב – אבל זה המדויק לנו למטרה שלשמה באנו לעולם הזה. וכך את הופכת את הסבל והייסורים – ממש לכיוון הנכון. אהבה כלפי שמיא, וקרבת אלוקים שהופכת להיות חוויה נעימה. אני מקווה שאף אחד לא יגיע לחוויה נעימה מתוך סבל וייסורים חלילה, אבל זה ממש ככה.

"כששומעים על אנשים גדולים שמתמודדים עם ניסיונות קשים, ונראה שלהתמודד זה לקפוץ ולדלג מהר אל הר – זו טעות מאוד גדולה. אחת התלמידות אמרה לי שזה נראה ששום דבר לא קשה לי. 'המורה תמיד מחייכת ותמיד מאירת פנים', היא אמרה. הבנתי את הטעות שלה ואמרתי לה: 'תגידי, מי אמר לך שאני תמיד מחייכת?' לפעמים אני לא מחייכת. 'המורה לפעמים עצובה?, 'כן'. 'המורה לפעמים בוכה?' 'כן', השבתי. ואז נהיה שקט מחשמל בקבוצה כולה, ושאלתי אותה: 'להמשיך לדבר על התמודדות?' והיא השיבה: 'לא. הבנתי הכל'.

"כאן טמונה הטעות", קוראת הרבנית שרמן. "היא הולכת הביתה, ויש לה התמודדות. והיא עצובה ואולי בוכה. ואז היא אומרת לעצמה: 'איך את לא מתביישת, תראי את המורה שרמן איך היא מתמודדת והיא תמיד שמחה. מי אמר לך שאני תמיד שמחה? מי אמר לך שאני תמיד מחייכת?

"זו התשובה, שמתאימה לכל אחד מאיתנו. כשאת מתמודדות וקשה לך – זה לא אומר שאת לא מתמודדות. חלק מההתמודדות היא להיות גם למטה. 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי'.

"אבל זה גיא צלמוות, וכל אחד והגיא צלמוות שלו, וללכת שם זה קשה, לטפס – ולגלוש למטה- ולטפס – ולגלוש למטה, ולהתקדם סנטימטר אחרי סנטימטר, אבל זה תוך כדי גלישות למטה. זה נקרא להתמודד.

"הרבה מאיתנו טועים וחושבים שלהתמודד זה להיות תמיד למעלה ותמיד בסדר. לא. מותר ואפשרי גם ליפול. הקב"ה מקבל באהבה את התנועה הזו. וזה מה שהרמח"ל אומר. ולזכור שבורא עולם – הכל מאיתו, והוא נותן את זה בכזו אהבה ובכאלה רחמים, וזה יוצר תחושה של קרבה גדולה מאוד מאוד. אבל שוב – עליות וירידות, לא לפחד מהם. שבע יפול צדיק וקם.

"רבי יצחק הוטנר במכתבו המפורסם כותב: הטיפשים חושבים שלמרות שבע הנפילות, הוא עדיין צדיק. והחכמים יודעים שזוהי דרך הקימה – דרך שבע נפילות. על כל קימה יש שבע נפילות. את זה החכמים יודעים. כך אומר רבי יצחק הוטנר ב'אגרות וכתבים'.

לקראת סיום משתפת הרבנית שרמן בסיפור אישי, שריגש אותה מאוד: "אחרי סעודת פורים עמדו לידי 2 קרובי משפחה, בעודם שיכורים. אחד מהם ציפה מספר שנים לילדים, ולאחר מכן זכה בחסדי שמים לבן ובת. והשני עדיין מצפה ומחכה לישועת ה'. אחד השיכורים, שעדיין לא זכה להיפקד, בכה מאוד: 'בבקשה אני לא יכול לראות את הצער של אמא שלי, והצער של אשתי. בבקשה תתפללי עלינו', והשיכור השני, שזכה לילדים אחרי שנים השיב לו מתוך שכרות: 'אני אומר לך, עשיתי את זה בעצמי. תגיד תודה. תגיד תודה. תגיד תודה. בשנים האלה שלא זכיתי להיפקד – לימדתי את עצמי לומר לעצמי 'ה' לא חייב לי כלום'. ה' לא חייב גם לך שום דבר. ה' לא חייב לנו כלום. אמרתי כל הזמן: תודה ה'. אם אתה רוצה שאני אהיה עכשיו בלי ילדים – תודה ה', זה הכי טוב בשבילי'

"זה היה מרגש מאוד", אומרת הרבנית, "מה שיכורים של עם ישראל. בורא עולם, אתה רחום וחנון, תודה שאתה נותן לי את ההתמודדות הזו, כי היא הכי טובה לי והכי נכונה לי".

את השיחה המשותפת מסיימת המנחה שולמית שחור בצטטה את דבריו של רבנו יונה: "אמירת תודה מעוררת שפע נוסף ונותנת עוד שפע", וכן "אמירת תודה על הרעה בולמת את הרעה". כה דבריו: "אם יצדיק את הדין ויקבל את המוסר באהבה – יגן עליו מפני ייסורים רבים שעתידים לבוא עליו. על כך נאמר: 'אודך ה' כי אנפת בי – ישוב אפך ותנחמני'.

"הלוואי שנזכה לומר תודה ולהודות ולשיר לבורא שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו", מסיימת הרבנית שרמן את דבריה.