סוחר העתיקות שמעולם לא מכר פריט

"חנות עתיקות. קניה ומכירה", כך הודיע שלט העץ באותיות טורקיז-עתיק לכל העוברים במדרחוב. השלט הוצב מחוץ לכוך קטן ואפלולי, וכמו הזכיר לחולפים על פניו שבעצם מצויה כאן חנות.

החנות הישנה הייתה עמוסה בעתיקות נדירות שנראה כי נלקחו מאיזה ארמון מלוכה ביזנטי. גם בעליה נדמה שהובא מאיזו אגדה.

איש לא ידע את שמו. כולם הכירו אותו בתור "האיש מחנות העתיקות". יהודי מפוזר כזה, עם משקפיים עגולים מהמאה הקודמת, בעל חיוך נצחי ומבט עצוב. כל מי שהופנה לחנות על ידי השלט העתיק, בטוח היה כי בכוך זה לא נגעה יד הזמן.

אך דווקא משהו בעתיק הזה נגע בלבו של בצלאל.

נפשו היצירתית התרוצצה בקרבו כל אימת שחלף על פני כוך העתיקות; גלגלי דמיונו לא חדלו מלנוע ולרקום עלילות דמיוניות סוערות סביב אוסף החפצים העתיקים והמאובקים.

אך על אף סקרנותו הרבה, בצלאל היה בוגר מספיק שלא להפר את אזהרת הוריו שלא לדבר עם זרים, אפילו החביבים והמוכרים.

אז הוא רק היה מהנהן לזקן לשלום, מביט בחפצים, מסתקרן והולך.

עם הזמן גילה בצלאל את עץ הפיקוס שניצב בשדרה ממול חנות העתיקות, ומיני מאז בילה את שעות אחר הצהריים בישיבה על העץ ובתצפית אחר הזקן ועתיקותיו.

מדי פעם נכנסו אנשים לחנות, נושאים בידיהם מוצרים ישנים. הזקן היה בוחן את חפציהם, התמקח על אלה שמצאו חן בעיניו, ולא אחת יצאו אנשים עם ידיים ריקות, וחיוך רחב שהעיד על כיס מלא.

"הוא בטח עשיר", הרהר בצלאל לעצמו. במוחו הילדותי הוא חשב, שבטח כל מי שיש לו חנות הוא עשיר. ועוד סוחר בעתיקות...

עם הזמן למד בצלאל לזהות מי מבין הבאים יצליח למכור את המוצר שהביא, ואיזה מוצר יידחה מפני שחסר הוא את ערך העתיקות או מפני שאין בו כדי לעורר ערגה נוסטלגית.

האמת, שהיו חפצים ממש מסקרנים. לא פעם מצא בצלאל את עצמו מתהלך ליד החנות ובוחן חפץ חלוד כלשהו, ומטה אוזן לקלוט איזה בדל מידע אודותיו מבין המילים שהחליפו האיש והזקן.

כך התוודע בצלאל לחפצים עתיקים רבים שלא ידע כלל מקיומם, כמו: פרימוס, פטיפון, אורלוגין וסיפולוקס (תשאלו את סבא...).

כך היה עד אותו "יום אחד" אפל, שתמיד איכשהו מסופר בכל סיפור.

* * *

יום אחד הבחין בצלאל ממקומו הקבוע על עץ הפיקוס, בשני גברתנים הנכנסים אל חנות העתיקות.

הוא היה רגיל למראה אנשים הנכנסים ויוצאים מהחנות, אך משהו במבטם של הגברתנים סיפר לו, שהם לא באו כדי להציע עתיקות.

הוא ירד מהעץ והחל להתקדם בזהירות לעבר כוך העתיקות.

כבר ממרחק הוא יכל להבחין בפניו החיוורות של הזקן למראה שני הגברתנים שהעמיסו את כל רכושו לתוך שקים גדולים...

בצלאל לא ניחן באומץ במיוחד, אך רגליו נשאוהו מאליהן. ההיכרות הארוכה עם הזקן גרמה לו לחוש כי הוא מביט במצוקתו של סבא...

"תפסיקוווו...", צרח בצלאל, ופרץ לחנות כרוח סערה. אך הגברתנים לא הפנו אליו אפילו מבט, והמשיכו להעמיס את שקיהם בחפצים.

בצלאל החל להכות בהם באגרופים קמוצים, אך האמת, שזה כאב לו יותר מאשר דגדג להם, והוא חדל מכך. 

לפני שיצאו הגברתנים עם השקים העמוסים, הביט אחד מהם בעיניו של בצלאל ואמר: "אנחנו רק עושים את העבודה שלנו. כשתגדל תבין...", ויצאו.

"מי היו הבריונים האלה?", שאל בצלאל את הזקן.

"אנשי ההוצאה לפועל...", השיב הזקן, והודה: "זה היה באשמתי!".

* * *

בצלאל חזר הביתה סהרורי וסיפר להוריו את אשר ראה. דמעות זלגו מעיניו בשעה שסיפר על מצוקתו של הזקן.

"זה היה צפוי שזה יקרה", אמר אבא וליטף את פניו של בצלאל, "הוא פשוט פשט את הרגל".

"הוא פשט את מה?!", שאל בצלאל.

אבא חייך והסביר: "הזקן לא מכר מעולם ולו פריט אחד. הוא רק קנה וקנה, ומתוך התקשרותו לחפציו הוא התקשה להיפרד מהם. חובותיו לרשות המיסים השתרגו, וכעת הם עיקלו לו את כל המוצרים והוא פשט את הרגל". 

* * *

רובנו לא סוחרים בעתיקות, אך כולנו צוברים הון, וגם מי שלא עוקל הונו בידי הוצאה לפועל יודע, שהונו החומרי לא ילווה אותו לנצח. במקרה הטוב, ירשוהו ילדיו...

הבה נשכיל לצבור לעצמנו הון נצחי בסיוע עם הוננו החומרי.