סיון רהב מאיר: זה הזמן להתכונן לפסח

הכותרת הפעם אינה שפורים מאחורינו, אלא שפסח לפנינו. חז"ל קובעים ש-30 יום קודם החג – מתחילים ללמוד ולהתכונן אליו. אנחנו עדיין לא בדיוק יודעים איך נוכל לחגוג השנה את פסח. הלוואי ונוכל לשבת בשולחן החג עם כל המשפחה המורחבת. אבל עובדה אחת הקורונה לא יכולה לשבש – בעוד חודש יוצאים לחירות. חכמינו קוראים לנו להתכונן לאירוע הזה. לא ליפול לתוכו מותשים מתוך ניקיונות ובישולים וסידורים, לא סתם לנחות משום מקום לשולחן הסדר, לא להשקיע את כל החודש הקרוב רק בבחירות המתקרבות, אלא להיערך ולהתכונן לי"ד בניסן, יום יציאת מצרים. ללמוד על החג, לעבור על ההגדה ובעיקר – לצאת לחירות בעצמנו.

יש בהגדה של פסח משפט מפורסם: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בספר התניא, ספר יסוד בתנועת החסידות, יש תוספת משמעותית למשפט המפורסם: "בכל דור ודור, ובכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". לא רק בכל דור ודור, אלא גם בכל יום ויום. אנחנו צריכים לצאת לחירות בכל יום קצת יותר. לבדוק למה אנחנו משועבדים, מה מגביל אותנו ומפריע לנו, ובכל יום לתת פייט לעבדות הזו. כחודש עד פסח. בהצלחה.

להיות איטיים יותר

לא צריך להתבייש להיות איטיים. בפרשת השבוע, פרשת "כי תישא", משה רבנו מתעכב למעלה, על הר סיני. לעם אין סבלנות לחכות, ובני ישראל בונים את עגל הזהב. הרב יעקב גלינסקי הסיק מכך מסקנה לימינו: פעמים רבות בחיינו, הוא אמר, "משה רבנו מאחר". מי שמזוהה עם ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא תמיד מתנהל בקצב האוטוסטרדה היומיומי, לא תמיד עומד בציפייה לקבל הכול כאן ועכשיו, לא מגיב תוך רגע וזמין תמיד. הוא גם לא מציע פתרונות קסם. אין לו שלום עכשיו או צדק עכשיו או ביטחון עכשיו או עגל עכשיו. והוא לא רק מבטיח הבטחות, אלא בעיקר דורש מהעם לעבור תהליך ממושך וארוך יותר.

ומה שהיה הוא שיהיה: מאז ועד היום העם היהודי סופג ביקורת על כך שהוא לא מעודכן מספיק, לא עומד לכאורה במבחן הזמן, ולכן כדאי לו לאמץ דברים מהירים, נגישים, זוהרים יותר. זה לא סיפור היסטורי, אלא סכנה אקטואלית. תורת משה לא תמיד נוצצת כמו עגל הזהב.

בלי קהל

הצעות נישואין, ימי הולדת, ימי נישואין – הכול עולה לרשת. זה יפה ומשמח לשתף את כולם, אבל בפרשת השבוע מופיע עיקרון יסודי על דברים אישיים מול דברים פומביים: כשאומרים לנו "מעמד הר סיני" אנחנו מדמיינים מאות אלפים עומדים ומקבלים את עשרת הדברות, באירוע גדול ומרשים. אבל המעמד הזה הוביל לחטא העגל, וכאשר משה רבנו ראה את עגל הזהב – הוא ניפץ את הלוחות. אחרי הסליחה והמחילה, החל מעמד קבלת הלוחות השניים. הפעם זה היה אחרת לגמרי. אלוקים אומר למשה: "וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר, גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא".

הפעם אין קהל, הפעם זה רק אני ואתה. והפעם זה מצליח. אלפי שנים אחר כך, אנחנו ממשיכים את המעמד השני, ולא את הראשון. רש"י כותב על כך: "אין לך יפה מן הצניעות". בעידן שבו אם לא פרסמת - לא עשית, פרשת השבוע מזכירה שלפעמים אם לא פרסמת - עשית יותר, עשית משהו נצחי.

סיפורים על ר' שלמה זלמן

הרב שלמה זלמן אוירבך נפטר היום לפני 26 שנים. הוא היה אחד מגדולי פוסקי ההלכה, שהתפרסם גם באנושיותו ובמידותיו המיוחדות. הנה כמה סיפורים קטנים-גדולים עליו, שיכולים לטהר קצת את האווירה בימים אלה:

• הרב יוסף אליהו מספר: "חמותו של הרב לא ראתה טוב, וביקשה שמישהו יקליט עבורה פרקי תהלים, כדי שתוכל להמשיך ולהתפלל בלי ספר. הוא כבר נחשב לגדול הדור אז, אבל הוא זה שהקליט לה בקול מתוק פרקי תהלים. כי אם צריך מישהו, אז 'מישהו' לא צריך להיות דווקא בחור צעיר. אם זו מצווה – אז הוא יעשה אותה. אין אצלו חלוקה במצוות, הכול חשוב. לכן הוא גם נהג לומר שצריך לקבוע זמן לחסד. לא רק לעשות חסד כשמזדמן. הרי לתפילה וללימוד יש זמן מוגדר שאנחנו מקצים להם, אז כך גם לביקור חולים וכדומה".
• יונתן בילט סיפר: "כילד בשכונת שערי חסד באתי לשאול את הרב האם מותר לשחק במשחק מסוים בשבת. הרב לא פסק 'אסור' או 'מותר' לפני ששיחק במשחק החדש והתלהב ממנו יחד איתנו, הילדים".
• יום אחד בצהריים אמר הרב שלמה זלמן אוירבך לאשתו שתמסור למי שיתקשר שאי אפשר להפריע לו כעת כי הוא צריך להכין שיעור. כשנכנסה האישה אל החדר הבחינה שהוא נח על מיטתו. הרי אמרת שאתה מכין שיעור, היא תמהה, היכן הספרים? מדוע ישנת? ענה הרב: גם לנוח לפני השיעור זו הכנה של שיעור. אם לא יהיה למלמד כוח, השיעור לא יהיה טוב. אדם צריך לדעת שלפעמים לנוח זו מצווה של ממש.
• כתלמיד צעיר, צלל אל לימוד הגמרא, אבל רצה גם ללמוד בספרי המוסר מדי פעם. כשראה שאינו מספיק, החליט שפעם בשבוע-שבועיים הוא יסגור את הגמרא, ירוץ לחדר שבו למד הרב קוק, ויביט בו בשקט מהצד, לומד תורה. דקה אחת שבה ראה את הרב קוק לומד בהתלהבות – הייתה בשבילו "שיעור מוסר". היא הלהיבה אותו לשבועיים-שלושה ונתנה לו כוח ללמוד, עד לפעם הבאה.

לזכרו.