מגזין

"בתי וחתני נרצחו והותירו 6 יתומים. אבל גם בתוך השכול יש עולם של חסד": ראיון מעצים וכואב

אברהם הרצליך, 81, הוא אמריקאי שגדל לתוך העולם הגדול, ואז נטש הכל לטובת לימוד תורה, עבודת ה' ועבודת המרעה. בראיון מרתק הוא מגלה על הטרגדיה הקשה שפקדה אותו, ואיך מתרוממים מאפס

שתף במייל
| כ"ג כסלו התשפ"א |
אברהם הרצליך
whatsapp
אא

אברהם הרצליך (81) ראה את העולם הגדול של אמריקה והיה מחמשת האנשים הראשונים שנסעו ברכב היוקרה פרארי (Farari). כיום הוא מתגורר בכפר תפוח, ואת יומו הוא ממלא בלימוד תורה תוך כדי שהוא רועה את הצאן בהרים הסמוכים ובמרעה המזדמן. "העיזים שלי כרגע בשדה ליד הכפר הערבי 'יאסוף', יצאנו על הבוקר, כמו בכל יום", הוא אומר בחיוך.

הרצליך יושב על האדמה ולא על כיסא, ומדגיש בפני שהמרעה זו האידאולוגיה שלו. "השלטון בנה ערים גדולות וניתק את העם מהשדות, כשאני יושב על האדמה אני מרגיש אותה ומתחבר אליה, 'ונתתי עשב בשדך', וגם כאן אני מרגיש יותר את הקדוש ברוך הוא, את 'המלך בשדה', ואני מדבר אתו".

כשאני שואל את הרצליך בתמימות כמה עיזים יש לו, אני מבין שנגעתי בנקודה רגישה מאוד "כיום יש לי רק 50 עיזים כי לפני כמה שנים הבני דודים שלנו, הערבים השכנים, גנבו לי מרעה של 400 עיזים בלילה אחד. הפסוק אומר: 'והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן'. זה לא סתם מילים, התורה מעידה את זה, ואנו חווים את זה כאן יום-יום, שעה-שעה".

אתה שולח את העיזים לבד למרעה?

"לא. אני כל הזמן נמצא איתם. הגניבה התרחשה כשהייתי עם העיזים מחוץ לכפר תפוח, דרומה יותר לכיוון עופרה ורחלים. הלכנו רחוק עד גבעת היקב ליד פסגות, למי שמכיר. לפנות בוקר נכנסתי למשאית הנחתי את הראש ונרדמתי, כשהתעוררתי הבנתי שבדקות הללו הערבים ניצלו את המצב וגנבו לי את כל העדר. זאת הייתה עגמת נפש מאוד גדולה, כי אני מחובר למרעה, לאדמה ולעדר. וזה לא הסיפור הראשון היו עוד מקרים של גניבות, כל הזמן יש, אבל זה המקרה הכי קשה שקרה לי שנשארתי בלא כלום".

כפר תפוח, פסגות, עופרה, רחלים, למי שלא מכיר מדובר ביישובים המוקמים הרבה מעבר לקו הירוק, סמוך לכפרים הכי עוינים בשטחים. השאלה המתבקשת איך אתה באמת מגן על עצמך במקום כל כך עוין. יש לך נשק?

"ברוך השם אין לי שום פחד בשדה, וגם כיום אין לי נשק. בעבר כן היה לי וזה גם עזר לי מאוד כאשר נכנסתי למקום מלא ערבים והם התחילו לרדוף אחרי, היה לי16 . דרכתי אותו והם ברחו, אבל כיום אין לי ואני גם משתדל לא להתרחק מהישוב. יש לי כלב מאוד רציני שעוזר לי כל הזמן גם למצוא את העיזים שנעלמות מדי פעם. אני שואל אותו איפה הן והוא מוביל אותי".

 

נהג על רכבי יוקרה

אני מבין שלא נולדת בכפר, מתי זה התחיל לך?

"נולדתי באמריקה הגדולה, גדלתי בניו-יורק במשפחה יהודית חילונית, לא רפורמית ולא קונסרבטיבית, אבל לא דתית בכלל. כל מה שידעתי זה שיש פסח ויום כיפור, שם התחילה היהדות שלי ושם היא גם הסתיימה, גדלתי לתוך העולם המודרני, לתוך החומר והגשמיות, אפילו לא ידעתי מה זה בעלי חיים. פגשתי עשירי עולם והייתי מלווה אותם לנסיעותיהם באירופה, במקסיקו ובקובה, תפקידי היה להביא להם את הרכבים, הם היחידים שהיו להם מכוניות מרוץ משוכללות. מגיל שמונה עשרה כבר היה לי אופנוע איכותי והתחלתי לנהוג במכוניות מרוץ של פרארי, אפילו עשינו תחרות אני וחבר בנהיגה מניו-יורק עד פלורידה, מרחק של כ-2500 ק"מ. לא אוכל לשכוח שאחד העשירים הגדולים שלא היה חסר לו כלום בחיים קנה לבן שלו אוטו פרארי במתנה. לאחר כמה ימים הוא עשה תחרות עם חבר, ובתאונת דרכים שהתרחשה הוא סיים את החיים שלו. זה היה נורא, הבן נהרג ממתנה של אבא שלו. לכן כיום אני לא נוהג בכלל, הכלי היחיד שיש לי זה טרקטורון וגם עליו אני ממעט לנהוג, אלו כלים משחיתים שהורגים אנשים, בפרט אופנועים שהורגים אנשים באופן יומיומי. זה מזעזע אותי כל פעם מחדש, בפרט שאני נזכר בזמני, אז לא היו חייבים לחבוש קסדה".

הרצליך נרגש כשהוא מספר לי את המסקנות שהוא גיבש לעצמו. "לאחר כל המסעות העולמיים, שבתי לביתי בברוקלין והרגשתי הרגשה של ריקנות שמתפשטת עלי. כשהייתי בן 23 החלטתי שאני רוצה לעלות ולראות את ארץ ישראל. רכשתי כרטיס הפלגה ונסעתי במשך שבועיים עד שהגעתי ארצה. התחושות בים הם מדהימות, אפשר לחוש שם בחוש את בורא עולם ואת היקום. ים, גלים, שקיעה, כוכבים, ירח. בדיוק כמו שכתוב בפסוק 'יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה', וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה'. התחלתי לחוש את קיום הבורא".

בחור צעיר מגיע לישראל ללא משפחה, לאן פניך מועדות?

"מיד כהגעתי לאדמת הקודש החלטתי שאני נשאר כאן. הרשויות שלחו אותי ללמוד עברית באולפן בירושלים, ואז הבנתי שזה לא עברית זה לשון הקודש, חשתי קדושה בכל מילה של לשון הקודש והתחברתי מאוד. לאחר מכן התחלתי לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים".

הרצליך הוא יהודי אמריקאי, אבל כשהוא מצטט פסוקים, אני שומע שהוא בכלל הוגה אותם בהברה תימנית. "בהגייה התימנית חשתי הרגשה של קדושה יתרה", מספר הרצליך. ומוסיף, "תוך כדי לימודי באוניברסיטה פגשתי באקראי את הרב שלמה קורח זצ"ל שהיה אב"ד בבני ברק, אז הוא היה אברך בני ברקי רגיל. דרכו התחלתי להכיר את העדה התימנית, והם הצליחו להשפיע עלי מאוד. בהמשך הזמן הוא שאל אותי אם אני מעוניין לדעת את המקור של יהדות תימן, עניתי בחיוב והוא שלח אותי לגור בראש העין. שם קיבלתי את הבסיס. כיום הבן שלי הוא חזן ובעל קורא בהגייה תימנית מובהקת. הוא גם בעל תוקע מקרן של אחד מהאיילים שלי בעדר".

 

עובד אדמה

ומראש העין לאן המשכת?

"כשגרתי שם יצאתי לשדה וראיתי ערבי שרועה את צאנו, שאלתי אותו איפה יש יהודים שרועים צאן, הוא אמר לי שיש בצפון הארץ יישוב שנקרא כפר זיתים, ושם יש רועי צאן יהודים. החלטתי שאני הולך לשם".

כשהרצליך אומר 'החלטתי ללכת לכפר זיתים', הוא מתכוון לכל מילה שלו. "הלכתי ברגל כ-150 ק"מ, כי אני לא אוהב לראות את עולם החומר", מספר הרצליך ומדגיש שוב. "אני אוהב לראות אדמה, טבע, עצים, שמים, התחברתי לזה מאוד. הדרך ארכה קרוב לשבוע, עד שהגעתי".

ואיך הגעת פיזית ורעיונית מכפר זיתים לכפר תפוח?

"לאחר כמה שנים שהשתכנתי בכפר זיתים מצאתי אישה מיוחדת וטובה מטבריה. לאחר כמה שנים החלטנו לעבור לכפר תפוח. היה לי אז עד של 200 עיזים, ועימם צעדתי רגלית לכפר תפוח. הדרך ארכה כעשרה ימים, בלילות הייתי נרדם, ובבוקר, הכלב שליווה אותי היה לוקח אותי למקום שהעיזים הלכו אליו. מאז אני בכפר תפוח עובד אדמה ועובד את הקדוש ברוך הוא".

אולי נעשה סדר איך נראה יומו של עובד אדמה?

"אני קם לפנות בוקר. בימות הקיץ אני יוצא עם העדר בשעה 6:30, ובאמצע היום חוזרים לדיר לשתות מים ולנוח. בימות החורף אנו יוצאים בשעה 10:00 ונשארים רצוף עד השעה 16:00 אחר הצהריים, כי בחורף העיזים מקבלות את השתייה מהצומח ולכן אין צורך לחזור לדיר ולשתות. יש לי בללי עין הרע 11 ילדים וקרוב ל-80 נכדים, והם באים לעזור לי במרעה. הבן שלי שמואל היה כאן בבוקר והוא מלווה אותי הרבה, גם הנכדה שלי מחליפה אותי מדי פעם".

בשונה מהסיפורים על רועי צאן, הרצליך לא מנגן בחליל. "בזמני הפנוי אני יושב על האדמה בהרים וקורא תהילים, אבל לא קורא כמו שאתה מבין, אלא שר את התהילים, מתפלל אותם. פרקי התהילים הם בקשות עמוקות ותחינה לבורא עולם, וגם המנגינה היא טעמי המקרא של יהודי תימן שזה כמו שיר יפה ומרגש. כמו כן אני גם קורא פסוקים מהפרשה ולומד תורה".

להרצליך חשוב להעביר מסר לציבור: "אני חושב שכל הקידמה הטכנולוגית הרסה את האנושות. כל היום הצעירים מחפשים חידושים וריגושים, לא מרוצים מהמצב הקיים וזה חמור מאוד. הם נכנסים לחובות עצומים בגלל שהם רוכשים בתים מכסף שאין להם, ומחליפים רכבים בגלל שיקולים לא ענייניים. בגלל רכישות של בגדים, לא רואים את הסוף. לא לחינם יש כשליש של מקרה גירושין, כי המצב הקיים משעמם את הדור החדש. גם בנושא הבריאותי שכולם אוכלים כל הזמן 'ג'אנק פוד' - אוכל זבל. זה משפיע על הבריאות, אני מעל גיל 70, וברוך השם לא ראיתי רופא אף פעם ואני לא חולה, אפילו בחורף אני לא מתקרר, אני מאמין שזה קשור לאוכל התעשייתי והסטרילי שהדור החדש אוכל, וגם כשמביאים להם אוכל שהוא לכאורה בריא כמו חלב, אז זה חלב של פרה. אם היו יודעים כמה ויטמינים ובריאות יש בחלב עיזים המשופע בנוגדני מחלות והכי דומה לחלב אם, אז היו משנים במעט את ההרגל ומועילים לבריאות של כולנו, בפרט עכשיו כשהתפרצה מחלת הקורונה. אצלנו לא מכירים את המחלה הזאת, ואף אחד באזור כאן לא חולה, כי אנו לא גרים בעיר ובמחלות, אלא בשדה ובבריאות".

אתה מדבר כל הזמן נגד המודרניזציה, ואני רואה שאתה בעצמך מחזיר מכשיר נייד שהוא תולדה של מודרניזציה. אבותינו לא החזיקו בכזה מכשיר?!

"אתה צודק בעיקרון, אבל מכיוון שאין לי נשק אני חייב לפחות טלפון בשביל הביטחון, בכל אופן מדובר באזור עוין מאוד" מסביר לי בהצטדקות הרצליך, ולשאלתי מה יעזור הטלפון מול מחבל, הרי עד שכוחות הביטחון יגיעו לוקח הרבה זמן, הוא מסביר לי "פעם כשהעדר היה ענק - הייתי חייב להתרחק מהאזור בשביל למצוא להם אוכל, והרבה אוכל, אבל כיום לאחר שגנבו לי כמה פעמים את כל העיזים נשארתי עם 50 ראש, שזה שמינית ממה שנגנב, אין לי צורך להתרחק מהכפר. אני ממש סמוך לכפר ויש בסיס ממש צמוד למקום המרעה, על כל בעיה הכי קטנה - כוחות הביטחון מזנקים מיד".

אם כל היום אתה בשדה, ממה אתה מתפרנס?

"ברוך השם אני לא צריך פרנסה, אשתי שומרת על הבית ואני נמצא עם העדר כל היום, וגם אוכל ממנו את הבשר שלו. אני לא מבזבז כספים, אין לי גם על מה לבזבז. מידי פעם אני מוכר עז או תיש, לאחרונה מכרתי תיש גדול וחזק ליהודי ששילם עליו 1200 ₪, שזה הרבה יותר מהמוצע של 800 ₪ לעז, כי הזכרים יש להם ערך כפול, זה גם מוזכר בפסוק, כאשר יעקב שלח מתנות לעשיו אומר הפסוק: "עזים מאתיים ותיישים עשרים, רחלים מאתיים ואילים עשרים". על כל זכר שלח יעקב עשר נקבות, ללמדך שהתיש הזכר יש לו ערך יותר גדול".

השיחה עם הרצליך מעניינת ומתגלגלת, עד שהוא הנחית עלי את הדרמה שלא התכוננתי אליה. "לצערי אני אב שכול", הוא מספר לי כשדמעות בעיניו. "אתה זוכר את הפיגוע של הרב בנימין כהנא ואשתו טליה?" הוא שואל אותי, ובטרם אני מספיק להשיב הוא ממשיך בכאב: "הרב בנימין זה החתן שלי ואשתו טליה זאת ביתי, הי"ד. הם נרצחו בה' בטבת תשס"א  (31.12.2000) והותירו ששה ילדים יתומים בבית. זאת טרגדיה עצומה. קשה כל כך לאבד ילדה יקרה. אבל גם בתוך השכול יש את עולם החסד. רעיה הבת שלי ובעלה דוד בלוך שהיה מ.פ. בצבא לקחו על עצמם לאמץ את הילדים, היתומה הקטנה שהייתה רק בת חודשיים ינקה ממנה, כי היא הייתה מניקה גם את הילד שלה, והיא גידלה אותה כמו אימא ממש. עד היום היא קוראת לה אימא, הם השקיעו בילדים את כל הנשמה, ובעלה עזב בשביל כך את הצבא, ברוך השם כולם פורחים היום".

נדמה היה לי כי השיחה עם הרצליך מסתיימת בקול ענות חלושה, אבל הוא מוסיף משפט לסיום: "כבר אחרי ההלוויה כששבנו מהר המנוחות, אמרתי לכולם שזה מאוד עצוב, אבל צריך לזכור שטוב להם במקום הנשגב שהם הגיעו אליו, וזה מנחם אותנו קצת".

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה