גולשים כותבים
פעם, כשהיה לי קהל, אהבתי לעשות הכל ובגדול
מה יהיה אחר כך? לא ממש מעניין. את קוטפת את הרגע הזה, גם אם הבדידות מדגדגת לך בבטן
- אלה גריידי
- פורסם י"ג כסלו התשפ"א |עודכן
(צילום: shutterstock)פעם,
כשהיה לי קהל, אהבתי מאוד לעשות הכל ובגדול.
אם כבר להתלבש - אז בבגדים הכי לא שגרתיים.
אם כבר לדבר - אז לתת לכל מילה את הניגון הנכון, בקצב הנכון, ולהוסיף פה ושם חיוך שלא היה מבייש אף שער ראשי של איזה צהובון כזה או אחר.
אם כבר לאהוב - אז להיסחף עם הרגש, עד הסוף... עד לרגע שבו אין צורך במילים, ולפעמים אפילו כבר כואב.
כי אין אצלי אמצע, כמעט או ליד.
הכל חייב להיות חזק, ולווריד.
כשיש לך קהל, את אוהבת הכל, ובגדול.
אין מקום לקטנות או קטנוניות
אין עניין לשקוע במחשבות עמוקות.
הכל קורה כאן ועכשיו,
ומה יהיה אחר כך?
לא ממש מעניין.
את קוטפת את הרגע הזה,
גם אם הבדידות מדגדגת לך בבטן.
"ולפעמים ההצגה נגמרת".
ואז את שונאת, בהתחלה את עצמך, ואח"כ את הכל...
מכלה שדות שלמים של נרקיסים בנשיפה,
ואז צדה לך איזו פינה אפלה בבית,
שלה קראת "פינת המחשבה",
ושם את נתקעת איזה עשור...
טווה מחשבה, ועוד מחשבה
לא מאמינה שיום אחד תצליחי אל עצמך לחזור.
ובינתיים, את הקהל מחליפים קוצים ודרדרים
או במקרה הטוב, חבריך העכברים.
ואת כבר לא כ"כ יפה
וגם לא בת 16
הצלחת סוף סוף לדעת או להבין משהו על העולם הזה?!
ואיך תדעי בעצם?
התאבנת!
נאלמת!
ואת בפינה...
את בסוג של עונש שנתנו לילדים בגן בשנות ה-90,
ואת אפילו לא ילדה!
נכון ורצוי וראוי לך שתתרוממי.
לא בהכרח יהיה שם קהל,
ולא תמיד יהיו אוהדים.
מי בכלל קבע שצריך?
תאמיני שאפשר לחלום על הכל, ולהגשים בגדול!
האמונה היא מעבר לכל ידיעה או רגש,
האמונה היא גשר המחבר בין המון נהרות,
וגם אם נדמה לך שהגשר צר מאוד,
העיקר- לא לפחד כלל!
