מגזין

"יום לפני הניתוח גילה הרופא כי הוא לא יוכל לעזור לאורה שלנו": שרה בלולו בסיפור חיים מרטיט

טיפולים כימותרפיים מגיל שלוש, גיוס כספים להצלת חיים ואכזבות קורעות לב, ואיך הופכים את השוקולד המריר לפטיפור מלא אמונה ומתק?

שתף במייל
| ז' חשון התשפ"א |
שרה בלולו
whatsapp
אא

שרה עלתה לארץ מצרפת כשכל בני משפחתה נשארים מאחור. היא נישאה כאן והקימה בית של תורה, וכשהיו להם שני ילדים הם זכו לעלות לירושלים. שרה עבדה כמורה לאנגלית והחיים היו פשוטים וטובים. ולפתע הציף אותם צונאמי מאיים.

"אהבתי מאד את ההוראה", חוזרת שרה לאותם ימי בראשית תמימים. "במקביל המשכתי ללמוד לתואר. כשבתי הרביעית נולדה סיימתי את הסטאז', וסוף סוף יכולתי לעבוד כמורה מוסמכת. עברתי לעבוד ליד הבית, בעלי ישב ולמד, והייתי מרוצה מאד. זה היה החלום שלי מגיל צעיר, וכעת זכיתי לממש אותו ולא רק זאת, אלא לעשות זאת בעבור בית של תורה.

"אולם חצי שנה לאחר מכן התהפך עלינו העולם. אורה בת השלוש וחודש החלה להתלונן על כאבי בטן מוזרים. היא לא רצתה לאכול, ובכתה הרבה. גם בגן, אותו היא כל כך אהבה. סיפרה לי הגננת שהיא בוכה ולא מתנהגת כרגיל, ואני פניתי לרופאה לבירור. הרופאה בדקה אותה מכף רגל ועד ראש ולא מצאה סיבה לכאבים. היא טענה שהילדה רוצה תשומת לב ואולי זו תגובה מאוחרת שלה ללידה של אחותה התינוקת, ופטרה אותנו בלא כלום. כעצתה, הענקתי לאורה שלי שפע תשומת לב אך הבכיות והתלונות שלה נמשכו ללא הפסקה. חזרתי לרופאה, עשינו בדיקות דם לאורה, והרופאה החליטה שיש לה סימנים למונו והכול כשורה. אך אני לא הייתי רגועה. אורה בכתה וסיפרה שהבטן כואבת לה, היא הייתה מותשת וחלשה כמו ילדה עם חום, וראיתי שזה ממש לא פינוק. הילדה באמת סובלת, ולא ידעתי מה לעשות עבורה. במשך חודש באתי וחזרתי אל הרופאה, ללא מענה מספק, עד שבאחד הימים פקעו עצביי.

"לא הגיוני שילדה קטנה מתייסרת יותר מחודש, וזה שום דבר. לא הגיוני להמשיך כך. דאגה גדולה תפחה בתוכי, ובתחושה של אימא ידעתי שיש כאן משהו. אבל גם בחלום הגרוע ביותר לא תיארתי לעצמי מה זה באמת. בעלי הסכים עם תחושתי, ובאותו יום חמישי בבוקר הגעתי נחושה לרופאה ובקשתי הפניה למיון. היא הסכימה וכתבה לנו הפניה, ובלי הרבה התלבטויות השארתי את התינוקת אצל המטפלת ונסענו יחד לבית החולים.

"במיון שמעו את התלונות בכובד ראש, וראשית כל לקחו בדיקות דם לאורה. אחר כך שלחו אותה לבדיקת סי טי ועדיין לא אמרו לנו כלום. נסעתי הביתה לתינוקת, שלחתי את הילדים לחברים ושוב חזרתי לשהות עם אורה ובעלי בבית החולים. לא ידענו מה לחשוב. ההתנהלות הייתה חשודה מדי: רופאים הגיעו למיטתה של אורה בזה אחר זה, עיינו בהדמיות ובבדיקות והסתלקו להם בשקט. כך עבר עלינו לילה מתוח ומלא סימני שאלה.

"למחרת, ביום ששי בבוקר, קרא לנו הרופא אל חדרו והנחית עלינו את הבשורה האיומה: לאורה שלנו יש גידול ענק בבטן, בקוטר 10 ס"מ, והוא כנראה ממאיר. הוא עדכן אותנו שכעת יש להכניס אותה לבדיקת ביופסיה, לוודא את סוג הגידול, וככל הנראה להתחיל טיפולים בהתאמה. ובקיצור, להתחיל להיערך לסיוט".

 

להתחיל להיערך לסיוט

איזו הודעה מזעזעת. בוודאי נבהלתם מאד, זוג הורים צעירים, לבדם...

"אכן, הרופא דיבר ודיבר ואני לא הבנתי כלום. רק מחשבה אחת נתקעה לי במוח: 'איך אצליח להיות עם אורה, וגם לטפל בשלושת ילדינו הנוספים? והרי אין לנו משפחה כאן בארץ...' הדאגה הפשוטה והאימהית הזו מילאה את כולי ונתנה לי מפלט זמני מאימת המצב. היום אני מבינה שפשוט הייתי בהלם, ולא יכולתי לחשוב על משמעות דבריו של הרופא, אולם באותם רגעים חשבתי רק על הלחץ התפקודי ואיך אתפצל לשניים.

"עוד באותו בוקר החל הקרב על חייה של אורהל'ה הקטנה. בעזרת חברים טובים התקשרנו לעסקנים רפואיים, שלחנו את הבדיקות לרופאים נוספים והתייעצנו רבות. התברר שכדאי להעביר את אורה לבית החולים עין כרם, למחלקה האונקולוגית לילדים, ונקבע שיעבירו אותה לשם במוצאי שבת. עברה עלינו שבת מבולבלת מאד: הילדים אצל חברים, אנחנו בבית החולים לצד אורה, ובליל שבת הלכתי לישון בבית ידידים לא מוכרים. הכול היה מעורפל ומאיים מדי.

"במוצאי שבת העבירו את אורה באמבולנס לעין כרם. אני זוכרת איך הייתי לצידה באמבולנס והתבוננתי ברמזורים שחלפו על פנינו אחד אחרי השני. הדרך נדמתה לי ארוכה ובלתי נגמרת, ובמשך הנסיעה רק חשבתי בחרדה: 'אימל'ה, איזה גיהנום, איך אגיע למחלקה של חולים עם קרחת ופחד מוות...'

"הכניסו אותנו מיד למחלקת אונקולוגיה ילדים. טפסים, חתימות, בדיקות, דקירות, צינורות... הרבה בלגן. בלילה, לאחר שהתמקמנו במחלקה ה'מפחידה', אמרתי לבעלי בהחלטיות של פתאום: 'מהיום אני מפסיקה לחבוש פיאה. אלבש רק כיסוי ראש, ושיהיה לרפואתה של אורה'. עד אז חבשתי פיאה בשבתות ובחגים, ובאותו רגע החלטתי לקבל על עצמי דרגה נוספת בצניעות. בעלי העריך מאד את מסירות הנפש הכרוכה בקבלה שלי. הוא ידע כמה אהבתי את הפאה ושמח על ההתקדמות. ברוך ה', הקבלה הזו מלווה אותי עד היום. למדתי לקשור מטפחות בצורות מעניינות, אני נהנית מכיסויי ראש מגוונים ולא מתחרטת לרגע על הזכות".

מאותו מוצאי שבת החלה משפחת בלולו לצעוד במסלול האישי שהכין להם הקב"ה. מסלול מכשולים מאתגר שארך שלוש שנים ארוכות.

"לפי הפרוטוקול אורה הייתה אמורה לקבל שמונה 'קורסים' של טיפול כימותרפי כדי להקטין את הגידול. אחר כך היא הייתה אמורה לעבור ניתוח, בו יוציאו את הגידול, ולקבל הקרנות להשמיד את התאים שנשארו. ולאחר מכן לערוך השתלת מח עצם עצמית ולקבל טיפול אימונותרפיה של נוגדנים כדי למנוע את החזרה של הגידול. כך היה התכנון, אולם בשטח רק הקב"ה החליט מה יהיה ומה אמור להיות.

"התחלנו עם הטיפולים הכימותרפיים. ימים לא פשוטים עברו עלינו, מלאי פחד ודאגה, ויחד עם זאת, מלאי אור ותקווה. ידעתי שחשוב לחייך, לשמור על שיגרה ואפילו חלקית, להתלבש טוב למרות הכול. במחלקה האחיות תמיד הכירו אותי מאופרת ועם חיוך על הפנים. זכרתי שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות ואם לא אוותר לעצמי בפרטים האזוטריים האלו, יהיה לי קל יותר לשמור על מצב רוח טוב ושמחה".

 

הקב"ה היה איתנו גם שם, ליד המיטות והעירויים והמזרקים

איך יכולת? לשמור על שמחה מתוככי המחלקה האונקולוגית?

"כן, הקב"ה היה איתנו גם שם, ליד המיטות והעירויים והמזרקים, וזו הייתה תחושה מופלאה ומשמחת מאד. דווקא אז התקרבנו כל כך לה' יתברך. הרגשתי שהניסיון הזה הוא חיבוק גדול ממנו. ואיני אומרת זאת בגאווה, פשוט ראינו במוחש כיצד ה' לוקח לנו את היד בכל רגע ודואג להראות לנו את השגחתו הפרטית עלינו ברחמים ובאהבה גדולה. כמו באותו בוקר שהייתי בבית החולים ליד אורה, ובתי הגדולה הייתה זקוקה למברשת שיניים. לא ידעתי מתי ואיך אספיק ללכת לחנות, לא נותרה לי שנייה פנויה לטיולים קטנים כאלו למכולת. פתאום ראיתי במחלקה חבורת סטודנטיות צעירות שעוברות בין הילדים ומחלקות להם מברשות שיניים במתנה. שפשפתי את העיניים בהשתאות. אני חולמת? עד כדי כך אבא שבשמים דואג לי ולילדתי? זו הייתה תחושה מתוקה מדבש.

"והיה גם אותו יום ששי, כאשר בעלי שהה ליד אורה המאושפזת ואני נותרתי עם הילדים האחרים בבית. בשעה 2.30 בצהריים שמתי לב שלא נשאר בקבוק מיץ ענבים לקידוש. הסופר כבר סגור. מה אעשה? טוב, לכל היותר אלך להלוות בקבוק מהשכנים. אחרי כמה דקות קבלתי טלפון מהמזכירה של בית הספר בו עבדתי עד לא מזמן. כן, עזבתי את עבודתי מיד עם אשפוזה של אורה, אך חברותיי לעבודה שמרו על קשר. כעת הפתיעה אותי המזכירה ואמרה לי שהיא ממתינה ברחוב ליד ביתנו עם 'משהו קטן' מכל הצוות .

"ירדתי אליה, ומה אני רואה? זר פרחים ענק שמושט לעברי ולצידו שקית קטנה בנפרד. הודיתי על הזר המשמח והצצתי בתוך השקית בסקרנות קלה. למרבה הפלא, חייך לעברי בקבוק מיץ ענבים שלם מעמקי השקית. המזכירה הסבירה שלי שהבקבוק מתנה ממנה. לפני שיצאה לביתי, היא חשבה פתאום שמא ואולי אין לי מיץ ענבים לשבת והחליטה להוסיף גם אותו לתשורה. הייתי המומה. ה' הטוב חסך ממני את הטרחה ללכת לבקש מהשכנות, והביא לי את הבקבוק עד לבית. כל מאורע ניסי כזה הזכיר לי שאנחנו לא לבד בניסיון הזה. התחלתי לכתוב את המקרים המאירים האלו במחברת מיוחדת, ועד היום זו מחברת אהובה עלי ביותר. אני מוציאה מפעם לפעם את המחברת, מקריאה עוד סיפור ועוד אחד ונזכרת באמונה המוחשית שזכיתי לספוג מאז ועד עכשיו.

אחת המחברות בה רשמה שרה את הניסים בתקופת האשפוז, לצד הקלסר עם הסיכומים הרפואיים עליו רשמה: ''כי אני ה' רופאך''

"והקב"ה דאג גם לילדיי הקטנים שכל כך דאגתי להם עם היוודע הבשורה: הם היו מסודרים בכל זמן שנזקקתי לכך בבתי השכנות והחברים. נכון, אין לנו משפחה בארץ, אולם כל עם ישראל הפך להיות משפחה אחת גדולה בשבילנו. שכנות הכינו לנו ארוחות, ידידים עזרו בנסיעות, תיווכו ביננו לבין עסקנים רפואיים, ורק רצו לעזור ולסייע במה שאפשר. כל מכרינו התפללו לרפואתה של אורה וקבלו על עצמם קבלות רוחניות לזכותה. עד היום אנשים שאיננו מכירים כלל, פוגשים אותנו ומספרים על ההתחזקות שלהם בזכות אורה וכיצד הם ממשיכים ומתפללים עליה. 'היא מזכה את הרבים כבר שמונה שנים', אומרים לנו, וזה באמת מפעים.. התרגשנו לראות את הגדלות של עם ישראל".

 

אכזבה גדולה ומייסרת

אך אז העמיק הניסיון, והוריה של אורה קבלו את הודעת הרופאים על כישלון הטיפול הכימותרפי. איך התמודדתם עם כזו הודעה מייאשת?

"כמובן, הייתה לנו אכזבה גדולה. קווינו וחשבנו שכל הסבל הזה העובר על אורה הקטנה שלנו, נשירת השיער וכל תוצאות הכימותרפיה, לפחות יעזרו לרפא אותה, והנה, הגידול לא הגיב לכימותרפיה כפי הרצוי, ולא התקטן כלל. אבל לא יכולנו לעצור ולהרים ידיים באמצע המלחמה על החיים. כשצריך להילחם קמים וממשיכים. כל התקופה הזו נהפכנו לרובוטים במידה מסוימת, פעלנו כמו אוטומט. בלי לחשוב על מה שלא כדאי לחשוב. ורק האמונה בה' נתנה לנו את הכוח להתעלם מהתוצאות המייאשות. ובינתיים הרופאים ניסו להגביר את מינון הטיפולים אך הגידול עדיין לא התרשם. הוא עטף את כלי הדם המרכזיים בלב, את הכליות ואת המעיים, והם חששו לנתח ולהוציא אותו שמא יפגעו באיברים הסמוכים. בלית בררה, החליטו הרופאים לעבור להקרנות בניסיון להקטין את הגידול. אך הקב"ה רצה, וגם זה לא הועיל. הפרוטוקול המתוכנן והערוך השתנה שוב ושוב, והרופאים היו אובדי עצות. הם הציעו לנו לנסוע לארצות הברית, שם היה רופא שמוכן לנסות ולנתח גם במצב מורכב כמו של אורה. הניתוח בשיטה של אותו רופא היה ממומן רק חלקית בסל הבריאות, ואת החודש וחצי הבאים העברתי במאמצי על לגייס את סכום הכסף הדרוש לניתוח.

"העיסוק בהתרמות היה מנוגד לאופיי לגמרי, והיה קשה ומלחיץ מאד לעקוב במתח ולראות אם הגענו ליעד הנכסף. אז חשבנו כי הניתוח הוא הוא שיהיה השליח לישועתה של אורה. בסוף חודש אב של אותה שנה הצלחנו בס"ד לאסוף את 150 אלף הדולרים. השארנו את שאר הילדים בבית משפחה בעלת חסד, ובתפילה עמוקה קמנו ונסענו לארצות הברית. אורה כבר הייתה בת 4 וחצי. היא לא נלחצה מהנסיעה, ולא כל כך הייתה מודעת לסכנה הכרוכה בניתוח כזה.

"בניו יורק ערך הרופא את כל הבדיקות הדרושות, ויום לפני הניתוח הוזמנו לחתום על ההסכמה לניתוח. במתח גדול התיישבנו מול הרופא ולפתע הוא מבהיר ואומר כי הניתוח מאד מסוכן, והוא לא יוציא את כל הגידול אלא רק חלק קטן ממנו. הסתכלתי על בעלי והוא הסתכל עלי. בשביל זה הרחקנו נדוד עד ארצות הברית? בשביל זה הפכנו את העולם והתרמנו כספים? לא זו הייתה התקווה שטלטלה אותנו מישראל ועד הנה. הרופא ראה את אכזבתנו הגלויה, ואמר: 'תתייעצו עם האונקולוג שלכם בארץ, אולי יהיה לו פתרון לכל החלקים שיישארו לאחר הניתוח'. יצאנו מחדרו בלי לחתום על הניתוח ופתחנו בהתייעצויות קדחתניות. האונקולוג השיב כפי ששיערנו: 'לא, הוא לא יוכל לטפל באורה לאחר הניתוח'. הרופא האמריקני ראה את צערנו והציע לנו הצעה חדשה: טיפול נוגדנים חדשני שהוא המצא. הרופא הכביר במילים ושכנע מאד שנסכים להכניס את אורה לטיפול שלו. אולם הבירורים העלו כי זהו טיפול ארוך, מייסר וחסר כל תקווה לשינוי אמתי. הרופא רצה בנו כשפני ניסיון מעניינים עבור המחקר שלו, ואת זאת לא אפשרנו בשום אופן.

"חזרנו לארץ לפני ראש השנה ללא תוצאות. התייעצנו עוד, ושאלנו את מרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א, וגם הוא אמר שלא להסכים לאותו טיפול מסוכן. בעצת עסקנים ומומחים, טסנו בשנית לאחר סוכות אל פילדלפיה. הרופאים המומחים שם בחנו את מצבה של אורה ולבסוף גם הם הגיעו למסקנה אחידה: אי אפשר לנתח את אורה. לדבריהם, ההקרנות שהיא קבלה סיבכו הכול, וכבר בלתי אפשרי לעשות אף טיפול. היא תישאר עם הגידול בבטנה, נערוך מעקב וזהו. נותר רק לחכות לישועת ה', הרופא כל בשר".

 

טלטלה איומה

זו בוודאי הייתה טלטלה איומה עבורכם.

"היה קשה לי לחשוב על כך, מאד קשה. לא אשכח את אותם ימים מייסרים בהם הבנתי כי אין מה לעשות יותר. אורה תישאר עם הגידול הענק בגופה, ורק ה' יכול להושיענו. במוצאי חג הסוכות קבלתי הארה מיוחדת מה', ואמרתי לבעלי: 'תראה, הקב"ה שלח לנו שמיטה אישית. הוא אומר לנו עכשיו: אתם זרעתם, קצרתם, עשיתם את כל ההשתדלות האפשרית. עכשיו תעשו הכול הפקר ותנו לי לשלוט'. השמיטה שלנו נתנה לי כוח לעבור את הניסיון הזה ולקום ממנו. בנקודת הזמן הזו, הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: הכי קל היה להתמוטט וליפול, אבל רציתי ובחרתי להמשיך את החיים. להפסיק לפעול ולהתרוצץ, להישען על האבא הטוב בשמים, למצוא את נקודות האור שלנו ולאחוז בהם חזק, ולבחור בחיים בכל רגע מחדש. ואני לא מתכוונת רק לשרוד בחיים אלא לחיות חיים של משמעות, צמיחה ואור. אורה שלי שגדלה משנה לשנה כילדה כה חיובית ומאירה, מלמדת אותי כי החיים מגדלים אותנו.

"אגב, לפני תקופה, בגל הראשון של הקורונה, מצאתי את מחברת הניסים, עלעלתי בה ונתקלתי ברעיון הזה. הרהרתי לעצמי, כי גם בקורונה יש לנו שמיטה ייחודית: הקב"ה משמיט את כולם. החנויות סגורות, העולם נעצר על עומדו. והקב"ה קורא לנו ואומר כביכול: 'העולם שלי ואני בראתיו. אני בעל הבית פה ואעשה רק מה שאני רוצה'. זה לא ראש הממשלה ולא הנגיף, זה רק השי"ת. הפכתי בדברים עוד מעט ולפתע גיליתי כי המילה קורונא עם הכולל משתווה בגימטריה למילה שמיטה, והתרגשתי. אם נזכור להרים עיננו לבורא, ולהאמין רק בו, נזכה גם לברכת השמיטה - 'וציוויתי את ברכתי'. כי כן, התובנות המחזקות מאותה תקופה קשה מלוות אותנו עד היום. אנחנו מודים לה' על הניסיון כי הוא לימד אותנו כיצד לחיות נכון יותר. כיצד להודות לה' ולסמוך עליו בכל תחום. למשל, כאשר הבת הגדולה שלי הייתה בכיתה ח' ואנשים אמרו לי: 'מה, את לא דואגת? סמינר לילדה בכורה זה סיפור מלחיץ...' אך אני לא דאגתי כלל. ידעתי שיש לנו אבא אוהב לצידנו לאורך כל הדרך. מדוע שהוא יעזוב אותנו עכשיו? וברוך ה', כך אנו מחנכים את ילדינו. הם לא 'לומדים' אמונה אלא חווים אמונה יום יום.

תמונות מהמחברת הפתוחה - מחברת הניסים כתובה בצרפתית

 

כשמחפשים את הקב"ה מגלים אותו בכל זמן ובכל מקום

"מאותו חג סוכות התחלנו שגרה חדשה: ללא טיפולים ואשפוזים. מעקב רק פעם בחצי שנה, וחיים 'רגילים' שמתחילים בבית. אורה נרשמה לגן חובה, ונכנסה אליו בשמחה. היא שיחקה עם חברות, גדלה ובגרה, והמשיכה להתפתח כילדה עליזה ושופעת חיים. היא לא משוחחת עם חברותיה על המאורעות המסעירים שהיא עברה ועוברת, ולא מתמסכנת אף פעם.

"בשלב זה בקשתי להרפות מעט מהדאגות. הרי ממילא איני יכולה לעשות דבר למען אורה, מוטב כי אתעסק במשהו חיובי ואת כל הדאגות והדמעות אשאיר לתפילות. התחלתי לעצב שוקולדים כתחביב אומנותי. בהתחלה זה היה כתרפיה שעוזרת לי לשכוח מהדאגות, ולא ליפול. הרגשתי שהשוקולד המריר הממולא בהפתעות קטנות בתוכו, מסמל עבורי הרבה. החיים לפעמים נראים מבחוץ מרירים, אך אם מתעמקים בתוכן שלהם מגלים הרבה מתיקות. בהמשך הכנתי פטיפורים ונתתי אותם כמתנה בהזדמנויות שונות. התגובות היו נלהבות מאד, והתחלתי לחשוב על מכירה ושיווק. כיום אני מוכרת פטיפורים ומעבירה סדנאות בשוקולד מלוות בסיפור אישי. הילדים שלי אוהבים מאד להשתתף בהכנות לסדנאות שלי, מתעניינים למי מיועדת הסדנא, וחותכים סרטים לעטיפת מארזים... עבורם זהו עיסוק שמח ומשעשע, ועבורי עיסוק שמזכיר כי גם בתוך הניסיון טמונים הרבה מתיקות ואהבה מהקב"ה. מפתיע לגלות כי המילה שוקולד = אותיות לקודשו, כי כשמחפשים את הקב"ה מגלים אותו בכל זמן ובכל מקום.

"וזו הסיבה היחידה שגרמה לי לפרסם את הסיפור הפרטי שלנו במהלך הסדנאות. אנשים התעניינו, שאלו והיו צמאים לקבל כוח, שמחה וביטחון בה', ובלי תכנון מראש התחלתי לשתף ולענות לשאלות. אני משוכנעת שלא לשווא אנחנו עוברים את הניסיון הזה, כי אם במטרה להתחזק ולחזק. אורה המתוקה שלנו לימדה אותי להודות לה' בכל יום מחדש על חייה ועל חיינו. ואני מודה לו גם על התובנות שלי ועל כל ההסתכלות החדשה שלנו בעקבות זה. היום עם נגיף הקורונה שהתפרץ, אנשים לא רק מאבדים טעם באוכל אלא גם מאבדים טעם בחיים עצמם. וזו ממש תופעה עצובה וחמורה. אם רק נתמקד במתיקות שבכל מצב, אפילו אם הוא קשה, נצליח בס"ד להחזיק בחיים. חיים של משמעות ותוכן אמתי וקרבת ה' מאירה. הלוואי ודרך השוקולד והסדנאות אוכל לקדש שם שמים תמיד יותר ויותר, ויהיה זה לזכות ולרפואה שלמה לביתי אורה בת שרה".

ומה מצבה של אורה היום?

"לאחרונה ראינו במעקב כי הגידול לחץ על הכליה שלה, והרס אותה. חווינו פחד גדול בכל התקופה האחרונה. היו לנו 'ימים נוראים' כפשוטו ממש. ראינו בחוש כי אין מוצא ואין דרך, רק לבכות אליו יתברך ולהתחנן לישועתו. ואכן, היה לנו נס והבעיה התגלתה בזמן, כך שלחץ הדם של אורה טופל ומצבה שוב יציב בחסדי ה'. אנו מקווים הלאה לניסים ונפלאות, ויחד מתחזקים ומתפללים שנזכה כולנו לחיים. חיים של אורה, בריאות, שמחה וגאולה עם כל עם ישראל".

אנא הרבו בתפילה לרפואתה של אורה בת שרה, בתוך שאר חולי ישראל

ו

(א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד. (ב) יְהוָה אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי. (ג) חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. (ד) וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד ואת (וְאַתָּה) יְהוָה עַד מָתָי. (ה) שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ. (ו) כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. (ז) יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. (ח) עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי. (ט) סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי. (י) שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי יְהוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח. (יא) יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע.

יג

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. (ב) עַד אָנָה יְהוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. (ג) עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. (ד) הַבִּיטָה עֲנֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. (ה) פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט. (ו) וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָמַל עָלָי.

כ

(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. (ב) יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. (ג) יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ. (ד) יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה. (ה) יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. (ו) נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְהוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. (ז) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. (ח) אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. (ט) הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. (י) יְהוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.

קל

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה. (ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי. (ג) אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד. (ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. (ה) קִוִּיתִי יְהוָה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי. (ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר. (ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי עִם יְהוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת. (ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲו‍ֹנֹתָיו.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה