מגזין

בוגרת קיבוץ של פעם: "את הטראומות משם - אנו סוחבים עד היום"

היוצרת אפרת נאוה קופרמן גדלה בקיבוץ חילוני בצפון הנגב. היא לא ידעה מה זה יום כיפור, ובפסח היה על השולחן חמץ ומצה יחדיו. חג שבועות סימל בעיקר חקלאות, אבל תמיד היא חיפשה את הרוחניות האמיתית, ובסוף גם מצאה

שתף במייל
| ה' תשרי התשפ"א |
(בעיגול: אפרת נאוה קופרמן)
whatsapp
אא

"היינו באים לבקר פעם ביום בחדר של ההורים", מספרת לי אפרת נאוה קופרמן, לשאלתי מה הכוונה "חדר של ההורים", היא מפרטת: "היום כל הילדים גדלים באופן נורמלי בבית ההורים, אבל בקיבוץ של פעם, הבית והפינה החמה של כל ילד היה בית הילדים. כל הילדים גדלים יחד, כל שנתון בבית ילדים משלו. יש מטפלות לכל קבוצת גיל, וחוץ מזה יש את החדר שבו ההורים גרים ואותם הלכנו לבקר אחה"צ. הפכו את היוצרות, לבית ההורים קראו 'חדר' ואת הילדים גידלו בבית – בית הילדים".

אפרת נאוה (56) נולדה בקיבוץ גברעם שבצפון הנגב, וגדלה בבתי הילדים כמו מנהג הקיבוצים דאז. מגיל קטן נמשכה לרוחניות. כשהגיעה לגיל 18 עשתה שנת שירות ומשם המשיכה לצבא, לאחר מכן המשיכה לחפש אחר משמעות לחיים. התחתנה וזכתה לחזור בתשובה בקיבוץ. כיום היא מקיימת מפגשים מוסיקליים רוחניים עם נשים, שביחד הגיעו גבוה גבוה בעולם התשובה.

 

האווירה היתה ציונית חילונית

את חושבת שיש משמעות לקיבוץ שנולדת בו?

"כן, וודאי. יש את הקיבוצים שהיו שייכים לשומר הצעיר, שהיו תמיד יותר קיצוניים נגד הדת. הקדוש ברוך הוא עשה עמדי חסד שלפחות לא גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. במחסן הבגדים המיתולוגי של חברי הקיבוץ, שבו עוד עבדתי לפני שחזרתי בתשובה, שוכן היום כבוד בית כנסת צנוע ויפה שהוקם לפני מספר שנים ואף הוכנס בו ספר תורה מהודר בהוראת מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. מי היה מאמין??? בעלי תמיד אומר בצחוק שהקב"ה לא 'ראה טלוויזיה' כשהוא החליט שאגדל דווקא בקיבוץ...".

"האווירה בקיבוץ היתה ציונית חלוצית. אני זוכרת ילדות יפה עם הרבה ירוק, וכילדה קטנה אהבתי מאוד את סעודת השבת של כל חברי הקיבוץ יחד בחדר האוכל ואת החגים שנחגגו כמיטב המסורת הקיבוצית.

"כל חג יהודי היה נחגג אצלנו בחגיגות רבה, אבל זה היה שעטנז של מסורת יהודית ותרבות חילונית. בפסח, למשל, חגגו את ליל הסדר עם הגדה שחיברו במיוחד לקיבוצים עם דגש על אביב ופריחה. רק כשחזרתי בתשובה נדהמתי לגלות שזאת לא ההגדה המקורית... בכל ימות החג היו מונחים בחדר האוכל זה לצד זה חמץ ומצה, כל אחד יבחר כפי שמתחשק לו.

"חג סוכות סימל את חג האסיף, עם קשר מובהק לחקלאות. לילדים בנו סוכות והיינו אוכלים בהם, אבל הקשר בין סוכות ליציאת מצרים וענני הכבוד לא היה קיים בכלל. חג השבועות היה חג צבעוני במיוחד שנחגג בשדה שיבולים, כשהוא מסמל בעיקר את חג הביכורים, שוב סביב החקלאות. תהלוכה של כל ענפי המשק: רפת, לול, גידולי-שדה וכו' ולכל ילד סל ביכורים מקושט וזר פרחים על הראש, ואליהם הצטרפו כל הטרקטורים של הקיבוץ שהציגו את מיטב התוצרת של אותה שנה. לצד הבמה שהיתה עשויה מחבילות קש קצרו שיבולים במגל של פעם, כנראה להדגים את הטקס המופיע במשניות של קצירת העומר במוצאי יו"ט של פסח, כאשר שלוחי בית דין יוצאין לשדה.

 

ילדות בקיבוץ חילוני: "לא פשוט בכלל"

ההורים שלך חילונים גמורים?

"אמא שלי נולדה בארץ בבית ציוני חילוני וכיבדה אותי מאוד כשחזרתי בתשובה. אבא שלי בצעירותו גדל במשפחה דתית בגרמניה, הוא זכה לעלות לארץ שנתיים לפני השואה ועוד שמר על יהדותו והיה מניח תפילין, אבל לצערי לאחר השואה כששמע על מה שקרה ועל משפחתו שנספתה בשואה האיומה הוא עזב את הכל. עם זאת, תמיד היתה שמורה לו בלב פינה חמה לדת ולרבנים, ותמיד דווקא הוא היה מקור למידע וחיבור לטקסים יהודיים כשהיינו נפגשים בהם, כמו חתונות ולוויות. לאחר שנפטר, מצאתי את הסידור שלו שקיבל בגרמניה, ועד היום אני שומרת אותו אצלי בחרדת קודש. כשחזרתי בתשובה הרגשתי שאני סוגרת מעגל".

אבל אם אני מבין נכון, לא היה הרבה קשר עם ההורים?

"אני לא יודעת איך להגדיר את זה, כי את ההורים היינו פוגשים רק מהשעה ארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב, אחר כך ההורים השכיבו אותנו לישון בבית הילדים. ניתוק ורמיסת הערך של מסורת העבר ומשפחתיות. את הטראומות שאנו סוחבים משם אפשר לחוש עד היום, זה לא פשוט לנתק ילדים מהוריהם ולישון כל הלילה לבד. נכון שיש שומר ושומרת ששומרים על הילדים, אבל הם לא נמצאים בית הילדים אלא מסתובבים בכל בתי הילדים בקיבוץ, ואם תינוק בוכה בדיוק לאחר שהם עזבו? ואם ילד בן חמש יש לו פחדים מהחושך? זאת טראומה אמתית שילדי הקיבוץ סוחבים איתם. לא היה לנו שם הורים כדי שיגנו עלינו או שנתפנק עליהם. אני אישית זוכרת שהייתי ערה שעות בלילות, ולא היה מי שיבוא לומר לי מילה טובה או להרגיע ומאוד פחדתי. הכל נפל על השומרת שהסתובבה בין בתי ילדים רבים בקיבוץ, וכמובן שהילדים נשארו ערים ו'חגגו' בשעות הלילה המאוחרות כשאף אחד לא איתם".

ומה קורה אם תינוק בוכה באמצע הלילה?

"בדרך כלל השומרת (כל שבוע אמא אחרת בקיבוץ היתה ה'שומרת') היתה מטפלת בו ודואגת לו ולא מפריעה לאמא שלו שישנה ואוגרת כוחות לקראת יום עבודה קשה למחרת. ערך העבודה היה ערך עליון ועליו גדלנו. במבט לאחור ההערכה להורים שלי והערכים החשובים שהם הנחילו לי בין אדם לחברו, ערכי אמת, יושר וכבוד תפסו מקום מאוד משמעותי באישיות שלי".

 

היה בי חלל ריק שלא ידעתי איך למלא אותו

אפרת נאוה רוצה להמחיש קצת את האווירה בקיבוצים: "אצלנו היתה אוירה של עולם 'צברי' חדש שלא קשור ליהודי הגלותי המסכן וה'פרימיטיבי' של פעם והורינו הם החלוצים של העידן הזה. כל הקיבוצים נחשבו למלח הארץ, חוד החנית, הטייסים והקומנדו הישראלי היו ברובם המוחלט מבני הקיבוצים והמושבים. היתה לנו סוג של גאוות יחידה, הרגשה של כמה רמות מעל כולם, שותפים לתחושה חזקה של חזון של בניין וישוב הארץ. בזמנו לא היה מקום ליחיד ולשאיפות האישיות שלו. היתה הרגשה שחייבים להיות הכי הכי, הקולקטיב מעל הכל ולא שייך להיות יוצא דופן".

מתי התחלת לחוש שאת רוצה להתקרב לדת?

"כל הזמן היתה לי משיכה לרוחניות, היה בי חלל ריק שלא ידעתי איך למלא אותו. למשל, כשהייתי בגיל שש עשרה החלטתי שאני רוצה לצום ביום כיפור".

אבל מאיפה ידעת מה זה יום כיפור?

"אתה שואל שאלה נכונה מאוד, כילדים לימדו אותנו על המועדים ועל המנהגים אבל לא כמשהו ששייך לחיים שלנו. היתה קבוצה של מבוגרים שזכרו מבית אבא וצמו כל שנה והיו גם חברי קיבוץ שהצטרפו אליו מהעיר והיה להם פחות ניכור למנהגים, ודרכם שמעתי והחלטתי לצום. נרשמתי לצום ברשימה 'המסורתית' שהיתה תלויה בלוח המודעות בחדר האוכל, שהפירוש היה שכל מי שצם עושים לו סעודה מפסקת חמה לפני הצום וסעודה נוספת בסיום הצום. לא שאלתי את ההורים שלי, אבל לא נראה לי שזה הפריע להם שאני צמה.

"הרגשתי חלל ריקני בתוכי" מדגישה אפרת ומוסיפה, "לא ידעתי איך אני ממלאת את החלל הזה, הייתי יושבת וכותבת שירים, ומחפשת כל פיסת רוחניות ומשמעות".

אפרת מתלבטת אם לספר לי עד כמה היא נמשכה לרוחניות, אבל היא מחליטה לספר: "היה בזמנו מיזם של הקיבוצים שבו מתארחים ועובדים קבוצות של צעירים מכל העולם. יהודים ובעיקר לא יהודיים. אחת הקבוצות שהגיעה היתה נוצרית-מסיונרית ומרוב חיפוש רוחני פנימי שהיה לי נמשכתי אליהם אוטומטית. מאוד סקרנה אותי כל הצורה שלהם, הייתי מבלה אתם הרבה ושרה איתם את שירי הנצרות רחמנא ליצלן, לצערי זה הדבר היחיד שהיה לי אז להרוות את צימאוני הרוחני". אבל פתאום אפרת נזכרת במשהו: "לא, זה לא הדבר הרוחני היחיד שהיה לי", היא מספרת בהתרגשות, "היה בספריה של הקיבוץ ספר שסיפר על מועדי ישראל, וזה מאוד משך אותי, דרך שם למדתי להכיר עוד קצת את חגי ישראל ולקלוט שיש בהם עומק מדהים".

ואיך התקדמת משם?

"אני לא יודעת אם קוראים לזה התקדמתי", אומרת לי אפרת, כשהרמתי גבה לנוכח דבריה, היא מסבירה לי שבשביל להתקדם היא היתה צריכה לרדת עוד קצת למטה. "בגיל שמונה עשרה הייתי צריכה להחליט האם אני הולכת לצבא, או שאני מבצעת קודם שנת שירות. כך זה היה מקובל פעם בקיבוצים. המזל הגדול שלי הוא, שכל השנים היה אפשר לבצע את שנת השירות רק בתנועת הנוער העובד והלומד של הקיבוצים, ובאותה שנה בדיוק נפתחה אפשרות לבצע את שנת השירות גם בתנועה הרפורמית, ואני לתומי חשבתי שהנה אני נושעת ומקבלת את הרוחניות שאותה חיפשתי.

"הגעתי לחיפה לדירת מדריכים, ושם לראשונה בחיי הלכתי לבית הכנסת", אבל אפרת ממהרת מצננת לי את ההתלהבות, "אבל זה לא הבית הכנסת שאתה מכיר. זה היה בית הכנסת רפורמי שמגיעים אליו בשבת עם מכוניות. בשבילי זה היה וואוו ענק, היה שם סידור, שירי שבת, תפילות, עולם רוחני, ובפרט שאצל הרפורמים גם נשים מתעטפות בטלית ועולות לתורה... בנוסף הסתקרנתי ונכנסתי להסתובב מידי פעם במנזר בחיפה, וזה רק מסביר את החיפוש הרוחני שהיה לי, את הצמא האדיר. המקומות הטמאים הללו, פתחו לי צוהר לרוחניות. בחיפה היתה החשיפה השנייה שלי ליהדות".

את אומרת חשיפה שנייה, אבל לא סיפרת על החשיפה הראשונה שלך ליהדות.

"החשיפה הראשונה שלי היתה בתקופת הבת מצווה. בקיבוץ יש מושג של שנת בר-מצווה, לכל הבנים והבנות שהגיעו לכיתה ז' כשבעצם מתכוונים למשמעות של בגרות בלי שייכות למצוות. כחלק מזה יש משימות ואתגרים להוכיח בגרות כמו התמצאות בטבע, שזה אומר שזורקים זוג ילדים בנקודה בטבע, והם צריכים לדעת לחיות יום שלם בטבע, להקים אוהל, לבשל ולהסתדר בכוחות עצמם או לבשל ארוחת ערב לכל הקיבוץ וכדו'. כחלק מהמשימות, שלחו אותנו להתארח בשבת בקיבוץ שעלבים, שהוא קיבוץ דתי. שהינו אצל משפחה דתית, וחוויתי לראשונה בחיי את חווית השבת, שבסיומה קיבלתי מהם סידור קטן שעליו שמרתי מכל משמר, כי זה הספר היהודי היחיד שהיה לי. לאחר שחזרתי בתשובה, התפללתי ממנו בקרים רבים, בהתלהבות שעד היום אני מתגעגעת אליה".

נחזור בחזרה לחיפה לשנת השירות ולבית הכנסת של הרפורמים, מה קרה לאחר מכן?

"לאחר שנת השירות, הלכתי לצבא, ושם הרגשות הרוחניים שלי והחיפוש הפנימי נעלמו לי. הייתי עמוק בעולם גשמי. לאחר הצבא הלכתי ללמוד בסמינר הקיבוצים בתל אביב, שזאת עיר של הסתרה אחת גדולה, אבל שם החל לבעור בי שוב החיפוש הרוחני שלי. הייתי נמשכת לכל מיני קורסים רוחניים לא יהודיים שהתפרסמו בזמנו. זה היה מאוד נחשב, וכל המי ומי המפורסמים היו משתתפים בקורסים אלו. במקביל התחלתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית, שיאצו, רפלקסולוגיה, אבל עוד לא נגעתי בנקודת האמתית של הרוחניות".

אז מתי כן הרגשת שנגעת בנקודה?

"חזרתי לקיבוץ אחרי הלימודים, והקמתי בית עם אדם שגם הוא היה מאוד רוחני. דרכו התוודעתי לעלונים שונים, שהיו שולחים לנו. ביניהם היה גם עלון יהודי אחד: 'להבה' של הרב ארז דורון. פשוט כתבתי לרב ארז את כל מה שהנפש שלי מרגישה, את כל התהיות והשאלות, ובעיקר את הצמא האדיר להתחבר לדבר האמתי. ככה התחלתי לחזור בתשובה. הרב ארז הזמין אותי לסדנה שלו בתל אביב, שם פגשתי עוד בחורות שגם הן התקרבו ליהדות. זה היה מבצע, לנסוע כל שבוע בלילה לתל אביב לסדנה, לישון שם, לחזור מוקדם בבוקר, ולעבוד בקיבוץ כשיש לי 2 ילדים קטנים, אבל זה היה חבל ההצלה שלי".

 

בא חיכה לראות אותי חוזרת בתשובה - ונפטר

איך זה היה נראה מבחינת המראה החיצוני שלך?

"בהמשך עברתי לאט ללבוש חצאיות שאותן מצאתי בחנות יד 2 בקיבוץ. שם היו חצאיות ישנות של פעם שאף אחד לא לבש (חוץ ממני), ואת כיסוי הראש הראשון שלי שהיה כובע ירוק, קניתי ולבשתי יום בהיר אחד, בהחלטה נחושה ועם הרבה אומץ.

"באותו ערב הלכתי לבקר את הורי עם הכובע שכיסה את ראשי, ועם הרבה חשש בלב ממה הם יגידו, כי זה כבר היה סממן מאוד בולט ודוסי", מספרת אפרת נאוה ולוקחת אויר, "יום אחרי שחבשתי את הכיסוי ראש, אבי נפטר באופן פתאומי מהתקף לב. הוא פשוט חיכה לראות אותי חוזרת בתשובה. כך, עם כיסוי הראש הראשון שלי, נכנסנו לימי השבעה כשאני עומדת מול המבטים התמהים של כל הרבים שבאו לנחם, נחושה להישאר לתמיד עם כיסוי ראש".

אפרת משמיכה: "התחברתי לתורת רבי נחמן מברסלב, ואספתי קבוצת גברים ונשים שחיפשו רוחניות ויהדות. במרפסת שלנו בקיבוץ, בעלי בנה 'בית על עץ' מדהים. היינו מטפסים למעלה, שותים תה ולומדים יחד מהחומר שהרב ארז שלח לי. עד היום יש יהודי צדיק ממש שמתעקש לומר לי שבזכות השיעורים האלה הוא חזר בתשובה. כמובן שעם הזמן הכשרנו את המטבח בבית, שמרנו שבת וטהרה, הכי שיכולנו והכל במסירות נפש.

איך קיבלה הסביבה את המהפך?

"גם ככה נחשבתי ל'עוף מוזר', אבל החברה מסביב לא הפריעה לי לקיים את המצוות, או להתלבש צנוע יותר ויותר. הפריע להם מאוד שאני לא לוחצת ידיים לגברים. בסך הכל די קיבלו, ואם מישהו אמר משהו מאחורי הגב, אני הייתי כבר עמוק עמוק בפנים מכדי שזה יפריע לי. פשוט 'רצתי' כעיוורת אחרי השם. עזבתי את הקיבוץ לאחר שנתיים שבהם עשיתי את הצעדים הראשונים בתשובה. הייתי שנה אחת בקיבוץ חפץ חיים, אבל לא הרגשתי שם שייכת. המשכתי לרמת בית שמש, ושם כבר ממש נהייתי 'דוסית'.

אפרת נאוה כיום מתגוררת במודיעין עילית ולא מוותרת על הנשמה שביהדות: "עם התשובה חזרתי לנגן בגיטרה, לכתוב ולהלחין שירים. כיום אני מוסרת סדנאות של 'שירת הלב' ופורטת עם הגיטרה שלי על מיתרי ליבן של נשים מכל המגזרים. אני משלבת את ה'קיבוצניקית' שבי עם מתיקות היהדות ונותנת לכל אחת להתחבר בקלות לקב"ה באופן הכי אישי ופנימי. אני לא יודעת אם יש משהו חשוב מזה".

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה