מגזין

טל טיירי, אחות אונקולוגית: "רואים פתאום בחוש איך אנשים מתחילים לחיות"

היא מתחככת עם אובדן החיים, והחליטה להיות שייכת לחלק שמעניק חיים. טל, התורמת האחרונה דרך הרב הבר זצ"ל, מספרת על התרומה, מקום העבודה, והתובנות. לקרוא ו(לא) להאמין שיש אנשים גם מזן אחר

שתף במייל
| כ' אלול התש"פ |
(בעיגול: טל טיירי)
whatsapp
אא

טל טיירי עבדה כגננת במעון לילדים, אבל הרגישה שהיא יכולה להעניק לאנושות עוד יותר. בעצת מנהלת המעון שבו עבדה, עשתה טל הסבת מקצוע לאחות, ולפני שמונה שנים החלה לעבוד כאחות במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר לילדים בפתח תקוה. "לצערי במחלקה האונקולוגית לא תמיד הבשורות טובות, ואני נאלצת להתמודד עם פרידות קשות, ועם אבדן חיים של ילדים שנקשרתי אליהם. משהו פנימי בער בי, והחלטתי גם להעניק חיים לאחרים, ולא רק לראות חיים נלקחים".

טיירי (42) אם לשלושה, גרה באושר עם בעלה אביחי ביישוב עלי זהב שבשומרון. לפני כשנתיים טל ואביחי שניהם תרמו כליה.

מאיפה נוחת לכם באמצע החיים הרעיון של תרומת כליה?

"יש לנו במשפחה אנשים עם אידיאל שהיוו בשבלינו מודל לחיקוי. דודה שלי מלכה הובר בת שישים וארבע, ואחותי אירית בירינבוים, שתרמו כל אחת מהם כליה לחולה כליות", משיבה טל. אביחי משלים אותה: "כנראה שכשרואים שאחרים עוברים את התרומה בהצלחה ללא שום קושי, זה פשוט מעורר השראה, אולי גם סוג של קנאה". טל מוסיפה: "תמיד חונכנו בבית על אהבת הזולת ואהבת ישראל. שמענו שיש אנשים שניתן להציל את חייהם על ידי שאני אתרום את הכליה שלי, ורציתי לעשות זאת".

טל מבקשת להזכיר שהיא עובדת באונקולוגית ילדים: "זה לא קל לי לראות את ההתמודדות של הילדים על החיים שלהם. העבודה כאן היא עם כל הלב, ואני נקשרת לילדים, ואם חס ושלום קורה אסון, ברור שזה משפיע עלי. לכן החלטתי שאני רוצה גם להעניק חיים, ותרומת כליה זאת הענקת חיים כפשוטה. רואים פתאום בחוש איך אנשים מתחילים לחיות".

ולא פחדתם מהתהליך?

"בעיקרון לגוף האדם מספיק כליה אחת", עונה לי טל. לשאלתי, אם מספיק כליה אחת, מדוע הקדוש ברוך הוא ברא שתי כליות? משיבה טל תשובה שהדהימה אותי: "אתה שואל שאלה טובה, אבל התשובה להבנתי היא שהקדוש ברוך הוא ברא שתי הכליות, כדי שנוכל לתרום אחת מהן לזולת, ובכך להציל את חייו". התפעמתי. "ולעניין הפחד", מוסיפה טל, "ברור שיש חששות, וגם התהליך הוא ארוך ומורכב, אבל כשמבינים שיש אדם שחייו תלויים בכליה שלי, וללא הכליה שלי אדם צעיר עלול לאבד את חייו, פשוט למות. אז הדברים מקבלים את הפרופורציה הנכונה".

אביחי ראה מקרוב את בנות משפחתו שתרמו, והתרשם מכך מאוד. אך אצלו הגיע ההכרעה דווקא אחרי שליווה חבר שתרם כליה: "הייתי קרוב אליו ביום התרומה וגם בלילה שאחרי הניתוח, במהלך אותו הלילה לא יכולתי לעצום עיניים. נחשפתי למשפחה שקיבלה את התרומה ושמעתי את שיחותיהם. עוד באותו הלילה הגיע ההחלטה, וכבר אז בעודי ליד מיטת חברי, שלחתי את המייל הראשון שלי לארגון מתנת חיים של הרב הבר זצ"ל".

המושתל ששודך לאביחי היה אדם לא צעיר ולא בריא, בשנות ה-60 לחייו, אחרי שנים של טיפול בדיאליזה. "אני זוכר איך הוא נראה כשנפגשנו לראשונה", אומר אביחי, "זה היה אחרי שהוא יצא מטיפול הדיאליזה האחרון שלו. ראיתי אדם עייף ומותש עם פנים צהובות. היה ברור שהוא חולה מאוד. אבל כשנפגשנו יומיים לאחר התרומה, הוא כבר היה נראה אחרת לגמרי, פתאום ראיתי אדם חי עם צבע בפנים ושמחה. ראיתי במוחש מול העיניים את המשמעות של נתינת חיים".

המושתל (צילום: אלבום פרטי)

למרבה הצער, נפטר המושתל כשנה וחודשיים לאחר התרומה, בלי שום קשר למחלת הכליות, אלא בעקבות סרטן בלבלב. "טל היא אונקולוגית", מציין אביחי. "כבר מאז ששמעה על הסרטן שהתגלה אצל המושתל, היא המליצה לי להיפרד ממנו, אבל אני אדם אופטימי ולא הייתי מסוגל לחשוב על כך. אפילו שבוע לפני הפטירה עוד ביקרתי אצלו".

"המושתל שלי לא זכה ליהנות מהתרומה זמן רב, אך למרות זאת היו לו שנה וחודשיים של אושר. כשהגענו להלוויה, ניגשה אלי ביתו ואמרה לי בהתרגשות גדולה: 'נתת לאבא שלי חיים של שמחה, אבא היה שמח מאוד, נסענו בתקופה הזו לטיולים ובילינו, הוא היה פשוט מאושר'". המילים האלו גרמו לי לסיפוק גדול".

 

למרות שהמושתל נפטר אביחי לא מתחרט לרגע

"חשוב לי גם לציין", מוסיף אביחי, "שבעקבות פטירתו של המושתל, היו אנשים שהרגישו שהם צריכים לנחם אותי, כאילו שהתרומה כביכול נכשלה, וכל המאמץ שלי נעשה לריק. אבל מבחינתי אני בכלל לא מסתכל על זה בצורה כזו. כמובן שהיה לי מאוד קשה עם הפטירה שלו, כי התחברתי למשפחה, ומאוד כאב לי שהם עשו מאמץ ופתאום אביהם נפטר ממשהו אחר. אבל מעולם לא הרגשתי כאילו התרומה שלי מבוזבזת, בטח שלא התחרטתי. ברור לי שאני עשיתי את שלי, והקדוש ברוך הוא עשה את שלו. העובדה שכעבור שנה וחודשיים המושתל הלך לעולמו, אינה מפחיתה כלל מחשיבות התרומה שאני נתתי, במיוחד ליהודים שמאמינים בחיי שעה".

(צילום: אלבום פרטי)

טל מספרת: "ביום שבו הגעתי לבית החולים כדי לשחרר את אביחי, נפרדנו מהמושתל, ובמקרה פגשנו את אחותו שישיבה לידו. המושתל התרומם מהמיטה, ואמר לנו שלאחרונה גילו אצל אחותו את אותה מחלת כליות תורשתית שמקוננת בגופו. הוא אמר לנו: 'עכשיו צריך לתרום גם לה'. באותו רגע בלי להתבלבל אמרתי לה: 'אני שלך".

"זה הגיע אלי באופן כל כך טבעי וברור. כמובן שלא התחלי מיד בבדיקות. חיכיתי שאביחי יתאושש, אבל בערך חודשיים לאחר מכן כבר שלחתי את הטפסים. בשונה מאביחי, התהליך שלי היה מעט ארוך יותר. כבר בשלבים הראשונים הובהר לי שלא אוכל לתרום לאחות של המושתל, כי אין התאמה בינינו, אך שאלו אם אני רוצה להתקדם ולתרום למישהו אחר. כמובן שהשבתי בחיוב, ואמרתי שאין לי עדיפות לאף אחד. כל יהודי שצריך עזרה אני שם בשבילו".

מהיום שבו התחילו הבדיקות, חלפה בערך שנה עד שהגיע יום התרומה. "במתנת חיים ניסו להתאים לי מישהי אחרת אך ללא הצלחה, אחר כך ניסו מישהי אחרת, שגם לא התאימה. כך עבר זמן עד שלבסוף שידכו לי את המושתל שלי, אדם צעיר יחסית, בן 46, אב לשני ילדים. אני חייבת לציין שכשפגשתי אותו לראשונה ביום של הוועדה, ראיתי אותו עם סיגריה ביד. וזה קצת הפריע לי. אחר כך הוא סיפר לי שאחרי שראה את האור בעיניים שלי, הרגיש שאינו מסוגל עוד לגעת בסיגריות, וזו היתה הסיגריה האחרונה שלו".

טל מספרת על סיפור של השגחה וסגירת מעגל: "הניתוח נקבע ליום שלישי, ואני ביקשתי שיקדימו לי אותו ליום ראשון, בגלל שיש לי לימודים בימי שלישי ולא רציתי להפסיד. בבית חולים אפשרו לי זאת בקלות. רק ביום שישי, כשהייתי אמורה להשתחרר, סיפרו לי שבשעות אלו ממש נכנסת לחדר הניתוח אחות של המושתל של בעלי, זאת שהייתי אמורה לתרום לה כליה מלכתחילה ולא היתה התאמה. קוראים לה מלי וזה היה לאחר שאחיה נפטר. התברר שהיא היתה אמורה לעבור את הניתוח ביום ראשון, אך כששמעה שאני מבקשת להקדים, היא התחלפה איתי. בסופו של דבר שנינו היינו מאושפזות. למרות שלא תרמתי לה בפועל. הרגשתי שזאת סגירת מעגל".

המותרם שלך זה מישהו שהכרת?

"לא. ממש לא. לא הכרתי אותו הוא היה אדם צעיר בן 46, שבגלל לחץ דם גבוה נפגעו לו הכליות. היום לאחר ההשתלה הוא חזר לנהל אורח חיים תקין ובריא. הוא הולך לעבודה וחוזר הביתה לילדיו ולאשתו. הוא קיבל חיים חדשים במתנה". כשטל אומרת "חיים חדשים", היא רוצה להדגיש נקודה חשובה. "שלא תחשוב שכל תהליך התרומה זה דבר של מה בכך. אני במשך שנתיים עשיתי עשרות בדיקות התאמה וכל מיני פעולות, בטרם מחליטים למי ומה אני תורמת, וזאת במקביל להרמת גבות של הצוות האונקולוגי איתם אני עובדת. בנוסף גם החלק של ההרדמה זה לא דבר פשוט. אנשים נוטים לזלזל בהרדמה, אבל אני כאחות יודעת, כמה שיקול דעת מפעילים על כל הרדמה שרוצים וצריכים לבצע בילדים, כל שכן הרדמה על מבוגרים. אבל כשאני יודעת שבסופו של תהליך - יש אדם שמקבל את החיים שלו במתנה, כל הקשיים מתגמדים למול האושר לתת חיים, זה מכפר על הכל".

כידוע מי שמלווה ומתאם בין תורמי ההשתלות והמושתלים, זהו ארגון "מתנת חיים" שהתנהל עד לפני כמה חודשים על ידי הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל, שנפטר לאחרונה מקורונה. כיום אשתו רחל ממשיכה בגאון את פעילות הקודש של בעלה.

 

ההשתלה האחרונה של הרב הבר זצ"ל

הרב אברהם ישעיהו הבר ליווה אתכם בכל התהליך?

"הרב הבר מתחילת הדרך הלך אתנו צעד צעד, בהתלבטויות, בחששות, בלבטים, והרגיע אותנו", אומרת טל. "למיטב ידיעתי אני הייתי התורמת האחרונה לפני הקורונה, התורמת האחרונה שהרב הבר זצ"ל עוד הספיק ללוות, בדרך לעוד חולה שהולך לקבל חיים חדשים".

החיכוך עם החיים הוא חלק בלתי נפרד מעבודתה של טל במחלקת אונקולוגיה ילדם. "טעות לחשוב שלהיות אחות באונקולוגיה זאת עבודה. מי שמגיעה עם גישה כזו, תמצא את עצמה מהר מאוד בחוץ. אחות אונקולוגית חייבת לבוא ובאה ממקום של שליחות, לעטוף את ההורים ואת הילדים, שמתמודדים עם מאבק שאף גדולים מהם כרעו לו ברך. לתת תקווה, מילה טובה, חיוך. זאת העבודה שלי שהיא בעצם השליחות שלי", אומרת טל.

"כשנמצאים באונקולוגיה רואים איך הניסים מתרחשים באופן מוחשי", מבקשת טל לספר על נס אחד מיני רבים. "הגיעה אלינו למחלקה ילדה קטנה בת ארבע עם גידול ענק בבטן, היה לה פשוט בטן ענקית שקשה לתאר. זה היה ברור לנו כצוות, שהילדה הזאת לא תשרוד את המחלה. אבל בחסדי שמים, לאחר טיפולים קשים, ניתוחים והקרנות - הילדה החלימה. זה היה נס גדול".

"אבל זה לא מספיק שקרה לכם נס", מוסיפה טל, "צריך גם להכיר בנס". כשאני מנסה להבין את כוונותיה, היא מסבירה: "בהזדמנות אחרת לאחר שהילדה הבריאה נסעתי איתם לטיול כאחות מלווה. אני זוכרת שבמהלך כל הטיול היחסים בין הילדה לאימה היו גרועים מאוד. הילדה מאוד התחצפה לאימה, ובעקבות כך אימא שלה בכתה. פניתי לאימא שלה ואמרתי לה: 'תגידי תודה שאת בוכה על זה, ואת לא בוכה על זה שאין לך את הילדה'. כי אני כאחות שטיפלה בילדה הזאת יודעת באיזה מצב הילדה היתה, ועד כמה היא היתה קרובה לבכי דורות. זאת היתה ההוכחה שלי שבעל הנס אינו מכיר בניסו".

ואיך באמת את מסוגלת לשרוד דברים קשים שקוראים אצלכם לפעמים?

"הקדוש ברוך הוא ברא מנגנון הדחקה. כמו שההורים מסוגלים לשרוד תקופה כה ארוכה, עם כל הקושי שבדבר, כך גם לגבי הצוות הרפואי. זה אותו מנגנון שהקדוש ברוך הוא ברא. זה לא אומר שזה לא קשה, אבל אנו כיהודים מאמינים שהגענו לכאן להתאמץ, ולעשות גם דברים שהם לא פשוטים. זאת העבודה היום יומית שלי. לפעמים אני מגיעה מהבית עם מצב רוח לא מי יודע מה, אבל בכניסה למחלקה אני עושה NEXT ושוכחת את הכל.

"בגדול, הדברים מבפנים לא נראים כמו שהם נראים מבחוץ. מי שנמצא בפנים מבין שזאת המחלקה הכי שמחה והכי אופטימית. יש כאן המון הצלחות והדברים הקשים הם מעטים ביחס לאכזבות", מדגישה טל

לסיום טל משתפת במשהו אישי: "ברוך השם יש לנו שלושה ילדים. ההפרשים ביניהם הם גדולים מאוד, כי היינו צריכים לעשות הרבה מאמצים עד שהם הגיעו לעולם. אבל לא באמת יש לנו שלושה ילדים. כמו שאמרתי לרב הבר, יש לנו חמישה ילדים. שלושה שנולדו ועוד שניים שהענקנו להם חיים. למרות שאחד מהם כבר נפטר, אבל עד שהוא נפטר הוא קיבל מאינו חיים, וכל יהודי יודע שכל רגע של חיים זה עולם ומלואו".

מה מביא אדם מן השורה להקים ארגון מהפכני להצלת חיים? הרב ישעיהו הבר בראיון מעורר השראה: 

מצמרר: אלו דבריו האחרונים של הרב ישעיהו הבר זצ"ל 

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה