"הייתי בבית כלא של 5 כוכבים": הכירו את המלאכית מירושלים

היא בת סמינר, רווקה בשנות העשרים לחייה, וכבר מקימה מיזמים ענקיים ברמה הארצית לתועלת הציבור הרחב. "כולנו נפגשים במהלך חיינו בכל מיני קשיים, אבל כיהודים אנו צריכים לקחת את הקושי ולצמוח ממנו", אומרת לי חני ראקוב, ומוסיפה: "הייתי במלונית בידוד, ורק אז הבנתי עם איזה אתגרים מתמודדים המבודדים שם".

לפני כחודש התבשרה חני ראקוב, תושבת שכונת רמות בירושלים, כי אימה חלתה בנגיף הקורונה. בהתאם לכללים כל משפחתה נכנסה לבידוד, כאשר את אם המשפחה שלחו למלונית קורונה, ואותה ואת אחיותיה העבירו למלונית בידוד.

ייתכן וגם אתם קיבלתם את הדברים הבאים, אותם שלחה חני לכל אנשי הקשר במייל שלה, וביקשה להעביר הלאה.

אלו הדברים שכתבה חני: "גם אני הייתי במלונית בידוד (לא קורונה, בתנאים קשים מאוד!) היה לנו ברז אחד, באמבטיה. וכוסות חד פעמיים בצמצום, המנהג של כל יהודי הוא ליטול 6 נטילות כל בוקר. נסו ליטול עם כוס קרטון קטנה ככה כל פעם, כפול כל האחיות שלי, כשמלאי הכוסות מוגבל. מתיש, לא?! ביקשתי ממתנדבת צדיקה 'נטלה לנטילת ידיים' זה היה הכי נחוץ לי. ותודה לש.ה. ששלחה נטלה, ושינתה לנו את הבקרים והימים שם.

"ושם, בבית הכלא של חמשה כוכבים", המשיכה חני וכתבה, "הבטחתי כי אם נקבל 'שלילי' בבדיקות הקורונה שנעשו, כשאשתחרר לנפשי, אטפל בכך שיהיה מלאי נטלות במלוניות השונות. ואכן. לאחר 21 ימי בידוד, יכולנו לצאת מהמלונית. עולם כמנהגו נוהג, וגם אנוכי. 3 שבועות הפסד הערימו לי משימות דחופות ועכשוויות והעניין פרח מזיכרוני. ביום שישי האחרון הוכנסנו שוב לבידוד. בפעם הרביעית!!!", המשיכה חני, "חשבתי לעצמי איך יתכן? הרי אנחנו כל כך נזהרים ומקפידים ממש! מה ד' מרמז לי!?"

"ואז נזכרתי בהבטחה שלי, ופניתי מיד לכתוב לך. היית במלונית קורונה? יש לך קרוב/מכר/שכנה ששוהים באחת כזו? יש לך כיצד לברר האם זקוקים שם לנטלות? כמה חדרים בממוצע במלונית? כל פרט יעזור לי! כמו כן, כל המעוניין לקחת חלק בפעילות זו ולזכות במצווה החשובה וזיכוי הרבים. ועל הדרך גם להקדיש שמות לרפואה, ישועה וכדו', וכן להארות, הערות והצעות ניתן ליצור עימי קשר במייל", כתבה חני וציינה את כתובת המייל האישית שלה.

כלא או מלון?

המייל המפתיע הועבר בין רבים מאוד, וגם אני קיבלתי אותו. סקרנותי התעוררה: מי הכותבת העומדת מאחורי הדברים הללו? יצרתי קשר, ובשם הנימוס התעניינתי במצבם האמיתי של מבודדי מלוניות הקורונה.

למה כתבת שהיית בכלא של חמשה כוכבים?

"כל מה שאני אומרת מתייחס רק למלונית של המבודדים ולא של מלונית חולי הקורונה, זה שונה בתכלית, שם אני יודעת שהתנאים והיחס הרבה יותר טובים. אצלנו, במלוניות המבודדים, אכלנו במשך 14 יום אותו אוכל בוקר וערב, שזה אומר לחמנייה, מעדן ביו, מלפפון, עגבנייה, ולפעמים חצי מלפפון וחצי עגבנייה, ריבה קטנה, ביצה קשה. פשוט נחנקנו עם זה.

"הגרוע מכל שגם בשבת קיבלנו את אותו האוכל. לפעמים הם אמרו שהם מפנקים אותנו, ואז קיבלנו קופסת סרדינים או טונה. בצהריים היו חמגשיות קפואות שלא היה לנו איך לחמם, ואם הם לא היו קפואות - אז הן פשוט לא היו אכילות. לאחר שסיימנו לאכול רצינו לשתות, אבל לשם כך צריך להתקשר לקבלה, לתאם יציאה מהחדר, לרדת למטה לקבלה ולקחת שתיה, זה היה סיוט של ממש".

ואיך התארגנת בשבת?

"בשבת הראשונה לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכות, לא היה לנו מושג מי נגד מי, ולכן זרמנו עם הזמן ועם המציאות, מישהו שלח לנו 5 דקות לפני שבת חמגשיות לא שונות בהרבה מהאוכל במלונית, אבל הכל הלך לפח כי לא היה לנו איך לחמם, אגב, כאן היה המקום להודות להם, אבל אני לא בטוחה שנחמד למישהו לשמוע שהטרחה שלו ירדה לטמיון. בכל מקרה הסתפקנו בלחמניות והריבה של השגרה היומית.

"בשבת השנייה היינו כבר יותר חכמות, ויהודים טובים שלחו לנו פלטה על מנת לחמם את האוכל. אך גם זה לא עזר, כי האחראי לא הסכים להכניס פלטות לחדרים, ובצדק, אני מבינה אותו, אין לי תלונות עליו, אבל אנחנו עשינו שבת כמו יום חול, והיום חול שלנו היה נראה גרוע מאוד".

ומה כתבת בפוסט על נטלה של נטילת ידיים?

"במלונית הקורונה, כמו בכל המלונות בארץ ובעולם, אין נטלה לנטילת ידיים. לשם כך צריך ליטול ידיים בכוס חד פעמית שהזדמנה לנו, וזאת הייתה רק כוס מקרטון שמתפרקת לאחר שימוש רב פעמי. היינו מוגבלות בכוסות, ולכן זה התווסף לכל האתגר של השהייה בבידוד. התקשינו מאוד לקיים את המצווה הבסיסית הזו – נטילת ידיים כהלכה בבוקר, ולפני כל ארוחה".

אז החלטת שאת יוצאת ביוזמה?

"שם בעצם נולד הרעיון של היוזמה שלי. חשבתי לעצמי כמה יהודים שומרי מצוות נמצאים עכשיו במלוניות וממודדים עם אותו המצב כמו שלי? לכן כתבתי את הדברים, וביקשתי קודם כל לדעת על המצב מבפנים. לא כל מלונית היא בעייתית, וגם במלונית שחסר, צריך לדעת קודם כל כמה חסר.

"לא ביקשתי תרומות, זה בעזרת השם יגיע, אני עוד לא יודעת מאיפה, אבל הקדוש ברוך הוא אף פעם לא מוותר על כאלה יוזמות. כל מה שביקשתי זה רק לדעת האם אתם מכירים מישהו החולה בקורונה, או מבודד ונמצא במלונית, וכך, דרכו, אוכל לדעת את מצב התנאים במקום ולהכין תכנית עבודה עם כמויות".

סימנתי לעצמי וי

חני לא חיכתה לתגובות שתקבל ממי שקרא את דבריה, והחלה במקביל לברר מי אחראי על מלוניות הקורונה של המגזר החרדי. בתחילה היא פנתה לפיקוד העורף, ולאחר מכן לחבר הכנסת יעקב טסלר מאגודת ישראל. "ח"כ טסלר אמר לי 'תני לי רשימה של אנשים שנתקעו ללא נטלה ואני אדאג להם", מספרת חני, אבל מיד מוסיפה: "אבל אני רציתי לזכות במצווה, והסכמנו שלתועלת האנשים נעבוד בשיתוף פעולה". ח"כ טסלר ביקש את מספר הטלפון שלי, ולאחר כמה שעות צלצל אלי וסיפר שהוא העביר פנייה לפיקוד העורף על מלונית שחסר שם נטלות בכל החדרים. תוך כמה דקות פיקוד העורף ביצעו רכישה של 50 נטלות, ומיד העבירו לקבלה של מלוניותת הקורונה, סימנתי לעצמי וי".

"חבר הכנסת טסלר ביקש שאדאג לקינות. לאחר כמה ימים של שת''פ נאמר לי כי העניין סודר ב''ה בכל המלוניות, תודות למחשבה יהודית של כמה אנשים. התקשרו אלי אנשים להודות לי. לא לקחתי קרדיט, כי אני יודעת על עוד הרבה אנשים ששברו את הראש יומם ולילה כדי לסייע בעניין.

"אני מקבלת כ-70 פניות ביום", מתארת חני. "אנשים רואים בי כתובת לכל דבר שקשור למלוניות השונות. בין אם זה בירורים, התייעצות, בקשת סיוע, המלצות, תודות ועוד. כדי לתת מענה לכולם, יזמתי שיחות עם עשרות אנשים מחלימים במלוניות השונות וכאלה שיצאו. שמעתי שבחים רבים, ובמקביל גם תלונות. כל תודה הועברה לגורם המתאים, וכל תלונה הועברה למוקד מטפל.

"אני רוצה לציין שרובן של התלונות המוצדקות טופלו באופן כמעט מיידי! עשיתי מיפוי צרכים. מה מומלץ להביא בהתאם לכל מלונית. מערך הסברה נכון על חובת הבידוד והבלבול שנוצר. אנחנו בשלבים סופיים להכניס לכל מלונית קופסא של אטמי אוזניים להקלה על הסובלים מהרעש".

אם חשבתי שזוהי היוזמה הראשונה של הבחורה הצעירה, טעיתי ובגדול. "זאת לא היוזמה הראשונה שלי", משתפת חני. "היו לי בעבר כמה וכמה יוזמות. חלקן נחלו הצלחה, וחלקן פחות, אבל המכנה המשותף שלהן שהן הביאו תועלת רבה לציבור".

טרם הספקתי להשחיל מילה, שואלת אותי חני: "כמה פעמים ראית ילד, בחור, או אישה שעולה לאוטובוס, ופתאום מתברר לה שהרב-קו שלה ריק? הרי על פי חוק, הנהג לא יכול לאפשר לה לנסוע ללא תשלום, וכבר התפרסם לפני כחודש מקרה של זקן בן 90 שהורד מהאוטובוס, בגלל שלא היה לו כסף בכרטיס".

שאף אחד לא יתקע בתחנה

אז מה הפתרון שלך?

"לאחר שנתקלתי בסיטואציה כזו מספר פעמים, החלטתי לשתף את כל בני משפחתי, רכשנו מספר רב-קוים אנונימיים, וכל אחד מאיתנו החזיק בכיס, למקרה שניתקל בסיטואציה, נשלם ניקוב לאדם שנתקע והוא יחזיר לנו בהזדמנות. הבעיה שנוצרה מכיוון שהכרטיס נשאר אצלנו אז האדם שמשלם על הניקוב לא יכול להשתמש בו במעבר בין אוטובוסים שהוא זכאי בתשעים דקות הראשונות. לכן משם החלטתי להתקדם, גייסתי תרומה של מאה כרטיסי רב-קו אנונימיים מוטענים בשני ניקובים, והפצתי אותם אצל מכרים וכל מיני אנשים שמשתמשים בתחבורה הציבורית, וכאשר עולה אדם לאוטובוס והוא נתקע ללא כרטיס הוא מקבל את הרב-קו אליו ליד, וכך הוא יכול להשתמש בו במעבר, לאחר השימוש הוא צריך להטעין את הכרטיס ולהחזיר לכתובת של מי שהוא לקח ממנו. היום, לאחר כמה שנים, אני אומרת בצער שכל הכרטיסים התאדו, ולא נשאר אפילו אחד".

זה הוריד לך את החשק מהיוזמה?

"לא, ממש לא הוריד לי. היה ברור לי מהרגע הראשון שזו תהיה התוצאה, אבל אני עדיין חושבת שזה לא מצדיק את זה שאנשים ירדו מהאוטובוס בגלל שבשגגה אין להם איך לשלם".

אז מה עשית על מנת לשדרג את המיזם?

"אני כל הזמן עושה. דיברתי על כך עם שר התחבורה דאז בצלאל סמוטריץ ועם היועץ שלו, וביקשתי ממנו סיוע. אמרתי לו שאני רוצה שמשרד התחבורה ינפיק כפיילוט אלף כרטיסי רב-קו שיכולים להטעין רק ניקוב אחד ולא שניים, על מנת שהאדם שמקבל את הכרטיס לא ישמור אצלו לעוד שימוש, אלא מיד יטעין את הניקוב החסר, וישמור בכיסו עבור אדם אחר שיזדקק לו. כמו כן ביקשתי שיהיה מוטבע על זה הוראות הגמ"ח במקום הכיתוב אנונימי, ולא במדבקה, העלולה להישחק כמו שהיה עד היום".

ומה אמר לך שר התחבורה?

"סמוטריץ הפתיע אותי לגמרי בתגובה שלו, הוא אמר לי שכל כרטיסי הרב-קו הולכים לצאת משימוש בעתיד הקרוב, וכל הנוסעים ישתמשו באפליקציה שיש להם על הסמארטפון, ומחשבת אוטומטית כל סוף חודש איזה סוג תשלום לחייב את הנוסע, האם לפי חופשי חודשי חופשי יומי או תשלום בודד. הרמתי גבה משהו, ושאלתי אותו 'מה יעשו ילדים בכיתה ב' שאין להם סמארטפון? הוא ענה לי 'לילדים קטנים יהיה צמיד מוצמד ליד שאיתו הם ישלמו', המשכתי להקשות עליו: 'ואם ילד קטן הוריד במקלחת את הצמיד ושכח אותו שם, איך הוא יעלה לאוטובוס?'. בנוסף שאלתי: 'מה יעשו במגזר החרדי שלא מחזיקים את המכשירים הללו?' והם כידוע עיקר ההתניידות שלהם היא בתחבורה ציבורית ולא ברכבים פרטיים. הוא השיב לי שגם כל החרדים ילבישו את הצמיד.

עם הזמן הוחלף שר התחבורה, וחני לא אמרה נואש. היא ביררה את הלך הרוח במשרד התחבורה, והחליטה שהאיש הנכון כרגע הוא סגן שרת התחבורה ח"כ אורי מקלב, חני מדגישה "גם מירי רגב היא אישה שמאוד קשובה, אבל האמנתי שח"כ מקלב מבין היטב את צרכיו של הציבור החרדי. פניתי אליו ושטחתי בפניו את הרעיון שלי, הוא מאוד התלהב אבל אמר לי שכרגע כולם עסוקים רק בדבר אחד, איך לנצח את הקורונה וכל הבעיות שנוצרו מסביב, ולכן נאלץ להמתין עם היוזמה הזו".

"אני מתמודדת"

תוך כדי השיחה עם חני, היא מעדכנת אותי שבתקופה זו היא מקדמת יוזמה עבור חולי הקורונה. "אני יודעת מה זה חולי קורונה במלוניות", היא מדגישה, "אימא שלי חלתה בקורונה, והייתה צריכה תוך שעתיים להתפנות למלונית, מה היא הספיקה לקחת איתה במזוודה? לא הרבה".

"מה את מתכוונת לומר לי בזה?", שאלתי אותה, וחני משיבה: "אני מתכוונת לומר שנחשוב רגע על אנשים שיצאו מהבית לפני שבועיים או שלושה שבועות. רובם המוחלט לא לקח עימו קינות לתשעה באב. לכן החלטתי לצאת ביוזמה של רכישת או קבלת תרומה של עשרות ומאות קינות לתשעה באב בכל הנסחים, עבור חולי הקורונה שבמלוניות".

יש היענות מצד הרשויות?

"לא, זה שונה מהנטלות שפיקוד העורף קנה מיד כשהתקבלה הבקשה, כיוון שהם לא רואים בסידור צורך אישי של האדם. עם היוזמה הזו פניתי בדחיפות למספר הוצאות ספרים, וכן למפיצים בעלי קשרים על מנת להתקדם עם הרעיון בדחיפות. אם הייתי יכולה ללכת אליהם פיזית הייתי עושה זאת".

למה את לא יכולה ללכת אליהם?

כאן שמעתי שתיקה רועמת, דממה חרישית. חשבתי לרגע שהשיחה נותקה, אבל לא, חני עדיין על הקו, אולי היא רוצה לגלות לי סוד שלא ידעתי, אולי נגעתי, ללא כוונה, בנקודה שלא הייתי אמור לגעת בה. חני לוחשת: "לא סיפרתי לך, אבל במקביל לכל היוזמות שלי אני מתמודדת עם מחלה שפגעה לי בראייה ובניידות. אני לא כמו כל אדם רגיל שיכול לראות כל דבר ולהתנייד איך שבא לו ממקום למקום, לכן כל יציאה שלי היא שיקול דעת גדול בפני עצמו".

שתקתי. לא חלמתי שאקלע לסיטואציה כזו. הבנתי שניצבת מולי בחורה שנלחמת קודם כל עבור עם ישראל, ורק אחר כך עבור עצמה. תוך כדי השיחה, חני מקבלת טלפון בקו השני. לאחר שענתה, בעוד אני ממתין על הקו, היא חזרה לשיחתנו וסיפרה כי היתה זו אישה מבית שמש, שמעוניינת לתרום יצירות עבור ילדי החולים והמבודדים. "אחפש עכשיו מתנדב שיעביר את הציוד אליה ועוד מתנדבים שיסיעו את הדברים למלוניות. בדרך כלל אלו המתנדבים הנפלאים של רפואה ושמחה".

לסיום, מספרת חני על יוזמה נוספת שלה, שהגיעה אף לחו"ל: "לפני 7 שנים למדתי בסמינר שהיה ממקום בשני מבנים. בימים גשומים המורות והתלמידות עברו ממבנה למבנה תוך ריצה בגשם, כשהן מנסות לגונן על עצמן ועל חפציהן. מטבע הדברים הראש שלי מגלגל מיד פתרון, ועוד באותו יום, בחזרה מהלימודים, נכנסתי לחנות ורכשתי 30 מטריות ו-4 פחי אשפה קטנים. הנחתי בכל דלת של כיתה 7 מטריות מסומנות, וכן בשני חדרי המורות. תליתי מודעה צנועה, בה הסברתי על המיזם החדש, במהלכו כל מי שזקוק יכול לקחת מטריה, להשתמש – ולהחזיר. כאמור, 7 שנים עברו מאז, וזכיתי להרחיב את המיזם לעוד מוסדות לימוד רבים בארץ. אפילו מארצות הברית התקשרו לבקש. לפי התקציב והיכולת הרחבתי את המיזם למוסדות נוספים. כאשר הסתיים התקציב, נאלצתי להשיב בשלילה למוסדות שביקשו, ונתתי להם הדרכה כיצד לפתח. היו גם מוסדות שקיבלו חלק מהתקציב וקידמו לבד. בקשות רבות הגיעו גם מטעם בתי כנסת ובניינים פרטיים. החיסרון היחיד במיזם הזה הוא הבלאי, ובכל שנה צריך להיערך מחדש. למרות שאני קונה באיכות טובה מאוד, לא כל המטריות שורדות את החורף הישראלי, וכן, יש שכחה.

ליצירת קשר עם חני: lizmoach123@gmail.com