סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר ב-3 שיחות זום מרגשות ומעוררות השראה

הסבלנות של תשעה באב, המשבר (שאין) אצל חולי הסרטן בתקופת הקורונה, היהודים שעלו לארץ ואלה שעדיין שם, בחו"ל

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

1. דיברנו השבוע הרבה כל כך על שנאת חינם, ושכחנו עוד משהו. נכון, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ויש לצערנו מינון יתר שלה ברחובות, בפיד, בכנסת. אבל מתשעה באב צריך לשאוב עוד משהו: סבלנות. לא, לא סובלנות כלפי האחר ששונה מאיתנו, סבלנות פשוטה. היכולת להמתין. לנשום עמוק. לקחת את הזמן.

זה אולי מה שמתסכל אותנו במיוחד בגל השני הזה. העובדה שזה לא נגמר, ושזה פשוט עוד מאותו דבר. אנחנו אוהבים זבנג וגמרנו, ניצחון חד־משמעי. אוהבים לספר לעצמנו על מבצע אנטבה ועל מלחמת ששת הימים, וכך רצינו להביס גם את הקורונה. הסכמנו להקריב את ליל הסדר, להסתגר קצת, היו אפילו שירי קורונה שמיטב אמני ישראל כתבו ואין־ספור בדיחות טובות שרצו בווטסאפ. חשבנו שזהו, והנה מתברר שלא. בגל השני אף אחד כבר לא מוציא שירי קורונה, ונגמרו לנו כל הבדיחות על המסכות. עכשיו צריך לקחת נשימה ולהמשיך להתמודד, וזה מתסכל.

תשעה באב חיבר אותנו ליום אחד לדופק היהודי הנצחי, מחורבן הבית והיציאה לגלות ועד היום: אנחנו רצים לטווח ארוך, מרתון ולא ספרינט. לא מתייאשים מהר, לא מודדים את הזמן עם סטופר, ולא חיים מגל ראשון לגל שני. אנחנו בעלי סבלנות של אלפיים שנה, להמשיך ולהתמודד.

 

2. לשבת שחלפה קוראים "שבת נחמו". שבת של נחמה. קוראים בה את ההפטרה של הנביא ישעיהו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִי יֹאמַר אֱלֹוקיכֶם". הנה שלושה רגעים של נחמה מהימים האחרונים. כולם התרחשו בשיחות זום.

עמותת "מחוברים פלוס" פועלת עבור חולי סרטן צעירים, בני 20 עד 35. באופן מפתיע, שיחת הזום איתם הייתה אחת המשעשעות והמשמחות שהיו לי. שאלתי אותם מה הסוד, והם אמרו שבכל פעם אחרי מפגש איתם, האורח אומר שהוא מרגיש שיש פה כוחות מיוחדים.

משתתף אחר ניסה להסביר: "כשזה התחיל, אני זוכר ששאלתי את עצמי: מה יכול להיות גרוע יותר מסרטן וקורונה ביחד? אבל אני מאפשר לעצמי המון הומור, גם הומור שחור, והעובדה שיש לי קבוצת תמיכה כזאת מחזקת אותי מאוד. אני חושב שכל אחד צריך לשתף בתקופה הזאת בקשיים שלו. כולנו מתמודדים. אנחנו מעזים להיעזר".

חולה אחר שיתף: "רוב האוכלוסייה בשוק, כי זו הפעם הראשונה שהם חווים משבר. אנחנו כבר מנוסים. העיקר זה לא לשקוע ברחמים עצמיים, לזנוח שאלות כמו למה זה קרה לי ולהתמקד בשאלות כמו איך אני יכול לצמוח מזה".

אחת המשתתפות נמצאת בבידוד מאז פורים, עם בעלה, חולה קרוהן. שניהם בקבוצת סיכון, והם והילדים לא יוצאים מהבית. שאלתי אותה מאיפה הרוח הטובה, והיא ענתה: "מה שמחזיק אותנו זה הידיעה שזה זמני, העובדה שאנחנו ביחד, ועוד משהו: כשסבא שלי ז"ל נפטר, חשבתי לעצמי כמה החיים שלו היו משמעותיים. הוא עלה מפולין, נלחם בהגנה. והנה אני בת 30, מה הדבר המשמעותי שאני עושה בחיים? עכשיו, בתקופה הזאת, הבנתי שזו המלחמה של הדור שלנו. אנחנו במלחמה. אנחנו כותבים עכשיו סיפור גדול".

 

3. בזום הבא ביקשו לדבר באנגלית. אף על פי שהם בארץ כבר כמה שנים, קבוצת העולים החדשים הזאת עדיין מנהלת את הפעילויות שלה בשפת האם. קשה להם מספיק עם העברית מול מס הכנסה וביטוח לאומי.

הם דיברו ביניהם על כל קרובי משפחתם ששוקלים כעת לעלות, והעריכו שבסופו של דבר רק מיעוט אכן יעשה זאת. לפעמים הביורוקרטיה מנצחת את האידיאולוגיה, והנוחות מנצחת את הערכים.

"אני לא מאשימה אותם", אמרה אחת העולות, במקור מניו־ג'רזי. "זה באמת קשה. זו עקירה, הגירה. לא סתם אלוקים אומר לאברהם אבינו: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. העולה החדש הראשון עזב ארץ ומולדת ובית אב".

שאלתי אם מישהו מתחרט, ואף פרצוף לא הנהן במסכים הקטנים. אחד מהם מסביר: "אני אומר לעצמי שאני משקיע כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לעבור את זה, הם יהיו צברים. זו גם הסיבה שעזבתי. לא יכולתי להבטיח לעצמי שהנכדים והנינים שלי בלוס־אנג'לס יהיו בכלל יהודים".

לקראת סיום תהיתי איך אנחנו יכולים לעזור יותר. אודליה אמרה: "להיות מודעים להבדלי התרבות העצומים. אני זוכרת איך בימים הראשונים הרגשתי טיפשה כל כך. אמרתי לישראלים: 'פעם הייתי חכמה, לפני שעליתי'. הרגשתי איטית, לא מבינה מה אומרים לי, לא מצליחה להביע את עצמי ברמה גבוהה. בשבוע הראשון שלי בארץ נסעתי באוטובוס. מישהו פספס תחנה וצעק: 'נהג, נהג!'. חשבתי שזה פיגוע. ברצינות. בארצות־הברית אף פעם לא ראיתי מישהו צועק לנהג ועוצר אותו. ניסיתי לתפוס מחסה, עד שקלטתי שככה זה פה. אפשר לצעוק לנהג לעצור. אחרי כמה שנים מצאתי את עצמי בעצמי קוראת כך לנהג".

 

4. והייתה גם השיחה עם קהילת KMS ממרילנד, ארצות־הברית. הכנתי הרצאה שלמה, ובסופה שאלתי אם יש שאלות. דבורה הרימה את ידה מול הסלולרי, וחיכתה לרשות. איזה איפוק אמריקאי, היא לא תצעק לשום נהג אוטובוס בחיים. כשמנחה המפגש אמר לה לדבר, פרצו מפיה בהתרגשות המילים האלה: "אני רוצה לומר לך את האמת. לא הקשבתי בכלל להרצאה שלך. לא יכולתי להתרכז. לא הייתי בישראל בפסח, למרות שרציתי. אחר כך חשבנו לבוא ליום העצמאות, או לחג השבועות. היה לי ברור שנגיע ליולי־אוגוסט, והנה מתברר שגם בחגי תשרי לא נגיע. אנחנו מתגעגעים. אז כששמעתי שיש זום עם ישראלית, מיד התחברתי, רק כדי שמהבית שלי, במשך שעה, יהיה חיבור לארץ ישראל. אין לי שום שאלה. אני רק רוצה להגיד שישראל היא הבית של כל יהודי בעולם, ומזמן לא הייתי בבית".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".

תגיות:סיון רהב מאירזום

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה