תרבות ה"בא לי" או ה"לא בא לי" – שורשים ופתרון

אז באמת מדובר בצמד מילים קטן כזה, סתמי, אבל בעצם מתמצת בתוכו תורה חינוכית שלמה, המעידה על כשל תקשורתי בהעברת המסרים החינוכיים.
"בא לי" או "לא בא לי" הן צמד מילים שבמחי יד מעביר את המסר שאני אדון לעצמי, ובוחר לפי גחמות אישיות שלי.

תרבות ה"בא לי" התפתחה על בסיס אינטראקציה הורית.
ניתן להבחין בין שני סוגי הורות שהובילו לקיומה, ובזה, למעשה, לאתר את שורשיה.
הורה כופה - כשעסקנו בסוג ההורה הזה בהקשר של בניית חוסן נפשי של הילד, ציינו שאפיוני ההורה הכופה הנוספים הם: ביקורתי, שתלטן, אינו מוכן או יכול להכיל מציאות שונה ממה שחשב (עיינו במאמר על בניית חוסן נפשי של הילד באמצעות דמיון מודרך(.
בהקשר הזה מדובר על מציאות שונה מבחינה מחשבתית. אם הילד, לדוגמא, מבקש לא להיות דתי – קשה מאוד להורה לדבר מולו ממקום מכיל (מה שיחזיר את המצב לקדמותו). הוא נבהל מעצם זה שצריך להתמודד עם מציאות שונה ואין לו כלים להכיל אותה.
ההורה הזה לא מכיל את העובדה שלילד יש בחירה, ולא את העובדה שתיתכן צמיחה של מציאות שונה ממה שחלם, או שברור שתהיה כאן התנגדות לדבריו או לקו מחשבתו.
והוא ממשיך בכפייה ובענישה.
בהקשר הזה נציין כי ההתנגדות עצמה הינה דבר מבורך, כי היא מורה על היכולת העצמית הבסיסית לבטא את עצמי, את העוצמה והעצמאות שלי. בגיל קטן זה מתבטא ב"לא בא לי" – והדגש על ה"לא", ובגיל גדול זה מתורגם ליכולת להפעיל ביקורת, לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, לשהות במקום מסוים כי זה הרצון הפנימי שלי, לא ליפול, להתנגד למציאות משברית... כל הנ"ל בונים כוח, וזה קורה כשאני מכיל בתוכי את הכוח להתנגד, כשאני לא כנוע, כלומר לא השתיקו את ה"לא" שלי כשהייתי קטן.

הורות כופה מולידה אצל הילד את ה"לא בא לי" - אבל ביתר קיצוניות. התגובה היא עוד יותר התנגדות, וזה מסוכן! כי לעיתים יהיו אלו תגובות שגם ההורה לא שיער לידתן.

הן מתרחשות כי הילד/הנער מבין שהוא במלחמה על המקום שלו ועל זהותו, כי כאמור, יכולת ההתנגדות מבטאת את ה"אני" שלי (טבעי שלא אומר "כן" על הכל, וגם לא "לא" על הכל, אלא שאזוז בין שני המקומות...), ובגלל שזו מלחמה קיומית, הוא מבין שכאשר הוא פועל הפוך - הוא מאיים על זהות ועל סמכות ההורה, ומנצח אותו. לכן הוא יפעל גם תוך סיכון עצמי - מבחינתו זה ניצחון... ככל שיקצין יותר בהתנגדותו - כך הוא ניצח יותר את מי שאיים על זהותו.

בכל פעם שנכפה - זה ייצר בתת המודע צורך להתנגדות כל הזמן. לאט לאט אני כבר מבסס את הזהות האישית שלי על בסיס התנגדות. מי אני? אני הוא אותו אחד שבוחר לעשות מה שבא לו ולהתנגד כל העת. נוכל לצפות לפריצה חזקה של המסגרות, אפילו אלה שלא חשבתי לפרוץ, כי כך אני חופשי ומרגיש את ה"אני" שלי, את העצמיות שלי .
למעשה, את המקום ה"טוב" בחרו בשבילי. כעת נשאר רק המקום ה"לא טוב", ובגלל שאני חייב לבחור, כדי לבטא את זהותי, אבחר מבלי משים במקום אשר נותר, ואפילו ביתר שאת.
אני גם חסר את ההבנה שהעובדה שהציעו לי לפעול באופן מסוים היא לטובתי, כי בתת המודע אני מבין שההורה כפה עלי התנהגות כזו או אחרת משום שאין לו כלים להכיל התנגדות, ואת טובתו בלבד הוא מחפש...
ילד כזה חי בתוך סתירות וקונפליקטים פנימיים, כי את האמת הפנימית, המגלמת את הרצון האמיתי שלי, אני יודע - אבל לא מצליח לפעול לפיה, משום שהיא קשורה אצלי במוח עם כפייה וצמצום ה"חופש". אם מדובר בהורה המרפה, הרי שהאמת נקשרה אצלי עם משהו שקשה לבצע, או שצריך להתאמץ להשגתו, כי הרי אני רגיל לעשות מה שבא לי, לבחור בנוח ובחופשי כל העת...
לכן גם אם אני יודע מהו הדבר הנכון שעלי לעשות, אני מנוע מלבצעו, ומשהו בתוכי, באופן אוטומטי, סוחב למקום השלילי, הפורץ גבולות והחופשי. שם אני מרגיש את העצמיות שלי, ושם גם משלם מחיר כבד של אובדן זהות מוגדרת, בלבול, חוסר שקט נפשי, חרטה והחמצה.

שיקול הדעת מגיע רק לאחר עשיית אותו המעשה, במקום שבו נעלמה כבר ההנאה ואז אני קולט שמצד אחד אני רוצה לעשות את הדבר השלילי (כי זה מבטא את עצמיותי) ומצד שני ברור לי בתוכי מהי האמת (אך זו קשורה בכפייה), ואז אני חי בבלבול.
לטווח הרחוק אני מזהה שלא פעלתי בבחירה לפי שיקול דעת, אלא לפי נוחות כצורך לביטוי עצמי - כצורך להתריס נטו. אני מודע לכך שלא בחרתי באמת ברצון האמיתי שלי, הבחירה שלי מזויפת...
האמת, הטוב, הבחירה בנכון (מדובר בנכון עבורי לטווח הרחוק) - כל אלו קשורים אצלי בהרגשה של חוסר הנאה, כי הם נכפו עלי. כדי להרגיש חופש והנאה אני פונה אוטומטית לשלילי שמספק הנאה זמינה (אני משקר לעצמי כי זו בחירה מתוך מודעות). אני חי בתחושה שזה באמת כיף, ושזו בחירתי...

הורה מרפה - זהו ההורה החלש, שמרפה ממאבקים וויתר על סמכותו ההורית ממזמן.
אין הכוונה שיש צורך במריבות ובניהול ויכוחים אבל כשהללו קיימים באופן טבעי - אותו הורה מעדיף להתעלם ולא להשמיע את קולו. זהו ההורה הכנוע, אשר מנותק מהילד, וכבר השלים עם כך שהילד עושה מה שהוא רוצה. זוהי הקיצוניות השנייה של ההורה הכופה .
הוא טיפוס חלש שנרתע ממאבקים, ואין לו כלים ליצור את המציאות שהוא רוצה, גם אם הוא מבין ויודע שהיא הטובה עבורו ועבור ילדו.
בחייו האישיים הוא נוהג בפאסיביות. קשה לו מאוד להשיג את מטרותיו, והקווים החינוכיים שלו אינם ברורים לעצמו כל כך, מה שמקשה את העברתם הלאה, או את העברת המסר על חשיבותם או את המלחמה עליהם שלא בכפייה. קשה לו מאוד ליישם את האידאולוגיה בה הוא מאמין, משום שהוא מרפה מיד אם יש התנגדות.

חיים תחת סוג כזה של הורות מאפשרים יותר מידי בחירה, והילד אוטומטית בוחר מיד במקום שקל לו. זו איננה בחירה מתוך שיקול דעת, אלא מתוך שיקולי נוחות (הולך מיד למקום הקל), כי לטווח הארוך אני מבין בשכל שהיא הורסת, שלא יצא לי מכך כלום, שההתנגדות גרמה לי להתרחק ממטרתי, שהיא לא קידמה אותי, שהעיפו אותי מביה"ס, שההנאה מהמעשה לא היה שווה את העונש.
לטווח הקצר - אני מרגיש ניצחון, כי בעצם מימשתי את הרצון שלי, המנוגד למערכת ההורית, החינוכית. אבל לטווח הארוך אני מבין שזה הפסד שלי .
בתרבות ה"בא לי", או שיש לי יותר מידי בחירה - או שאין לי בכלל .

כשאני מנכס לעצמי את התרבות הזו, מאמץ אותה לחיי ונוהג על פיה, אין לי תחושת המימוש העצמי באמת, כי אני לא באמת בוחר ברצון האמיתי שלי. הבחירות כאן מזויפות. לטווח הארוך אני רואה בכל הבחירות שלי כשגויות .
כי שוב - הבחירה אינה מתוך שיקול דעת, אלא מתוך שיקולי נוחות .
אין כאן שום בחירה ברצון האמיתי שלי. הרצון שלי הוא רק להתנגד ולהתריס כלפי המערכת.
זוהי הגדרת הזהות שניכסתי לעצמי, והיא בנויה לא על הרצון האמיתי הפנימי, אלא על התנגדות למערכת. כל ההגדרה העצמית שלי בנויה על התנגדות, אפילו למה שנראה לי הגיוני. לכן כל ניסיון להילחם בתרבות ה"לא בא לי" יגרור יותר התנגדות, וכך גם כל הרפיה .

פתרון: להחזיר את הבחירה

אדם נולד עם בחירה, עם האפשרות לבחור. לכן כשלוקחים לי את האפשרות הזו בכוח - אני מייצר התנגדות לא מודעת כלפי אותו אחד שלוקח אותה, כי אני מזהה איום על העצמיות שלי, על מי שאני, על הרצונות שלי ועל מה שאני מאמין בו.
המניעה של הבחירה בונה "רובוט", ומרחיקה אותו מזיהוי אמיתי של היכולות שלו.
צריך להחזיר את הבחירה, ולתת לילד לבחור בדברים טריוויאליים שלא מעוררים מדון והתנגדות (מה למרוח על הלחם? צבע חולצה וכו').
כשהילד יזהה שמאפשרים לו לבחור, שנותנים לו את מקומו - הוא ישתף פעולה ויקשיב גם לדעות אחרות.
להחזיר את הבחירה כמוה כהחזרת האמון בילד. סומכים עליו שיבחר נכון, ולכן לא כופים עליו כשרוצים להקדים תרופה למכה.
אחרי שהשרשנו את הבחירה, הדברים שאבחר לעשות יעשו מתוך הרצון הפנימי שלי, ולא מתוך התרסה למערכת, ואז גם יופעל שיקול דעת בהתאם לעשייתם.
ההורה המרפה – חייב גם הוא להשיב את התקשורת, משום שכאשר אני מאפשר בחירה ללא גבולות - הילד חש שלא אכפת לו ממני. הוא בוחר במקום שדורש הכי פחות מאמץ והשקעה, וכך מאבד את היכולת לפתח את יכולותיו... ואז גם מגיע למצב שהוא בוחר במעשים הכי קיצוניים כדי לעורר את התייחסות ההורה, וכאילו לרמוז לו שיסתכל לעברו.
כשסוף סוף מגיעה ההתייחסות מצד ההורה למעשה - הילד קיבל מה שרצה, ובעצם שומע בתוכו - "זה עובד, תעשה את זה שוב", וכך, כל הזהות העצמית שלו בנויה על "לעשות מה שבא לי" ועל בחירה של מעשים קיצוניים.

לסיכום: שני סוגי הורות מובילים לתרבות ה"בא לי" - ההורה הכופה וההורה המרפה.
שניהם בנו בילד באופן תת מודע אישיות הבנויה על התנגדות לכל דבר ועל התרסה בכל מערכת. כל המהות שלהם היא לעשות את מה שאומרים לך לא לעשות.
הפתרון: להחזיר בחירה במישור הטריוויאלי, ואז להרחיב אותה - להורה הכופה.
לפתח תקשורת ושיח, ליצור גבולות מחדש ולא לאפשר בחירה אינסופית - להורה המרפה.

בחרתי לאפיין שני סוגי הורות, אבל ניתן גם להרחיב ולדבר על מערכות חינוכיות כמו מסגרות של בתי ספר, מקומות עבודה וכו'.
צמצום בחירה ועודף בחירה - שניהם יוצרים באופן תת הכרתי את ההתנגדות לכל מה שנדרש ממני.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-Nlp ודימיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.