סיפורים בהמשכים

"אין מקום לשתיים", פרק ח’: מרוקנת

רבקה ראתה קופסא ריקה ליום ההולדת, אך גיטי מילאה אותה… במה? פרק ח' מתוך הספר "אין מקום לשתיים", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע

| ט' סיון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

שבוע אחרי שעברו מחיפה לבני ברק, חל יום הולדתה של רבקה.

היא סברה, שכמה מעובדות המשרד שלה תשלחנה לה מתנה יוקרתית, אולי כמה מחברות הענק שהיא עוסקת בפרסומת שלהן, תזכורנה את התאריך הזה. מבני משפחתה לא ציפתה רבקה לזכור דבר. אולי אמא תזכור. אחרי הכול, לפני שלושים ושתיים שנה, היא הפכה לאם לבת. עד אז, היו להם שני בנים, ובמשך שנים ארוכות סיפרה לה על כמיהתה לבת.

"כל אמא רוצה בת", אמרה לה בחיוך, כשהיא מאמצת אותה אל לבה ולוחשת לה מילות חיבה, "ואת היית הבת שלי. הבת הראשונה שלי. ה-בת שלי".

היא הייתה מחייכת בעונג. אמא הניחה זר בעציץ שקיבלה כשנולדה. רבקה הביטה בו בחיוך.

מאז עברו כל כך הרבה מים בזרי הפרחים שהוחלפו בעציץ ביתה של אמא. היא בגרה והשתנתה, ואי אפשר היה לומר, שהיא הלכה בדיוק בדרך בה התפללה אמה שתלך.

"נו, ילדים", זרזה את ילדיה בבוקרו של היום, "כבר מאוחר היום! מה קרה לכם? הזדרזו, אתם מאחרים!"

רק נדמה היה לה, שילדיה החליפו ביניהם מבטים קצת עולזים? אולי. היא לא התעמקה, ומיהרה אל ההסעה שתיקח אותה אל משרד הפרסום שבו עבדה בתפקיד לא מספק, מבחינתה. נשאבה אל תוככי יום עבודה סוער ושגרתי, במהלכו קיבלה זר פרחים אחד מחברותיה, וכלי דקורטיבי מהנהלת המשרד.

היא חזרה הביתה, כשהשעה כבר הייתה קרובה לחמש. עוד מעט תשקע השמש, ויום ההולדת שלה יחלוף ויעבור מן העולם. היא תתפלל מנחה לפני שתיכנס הביתה, אחרת תשכח.

רבקה ירדה ליד ביתה, יוצאת מן ההסעה ונעמדת ליד גדר הבית, אצבעותיה מלטפות את המתכת המחוספסת, ועיניה עצומות. יש לה סידור בידה השנייה, אבל אין לה כל צורך בו. נכנסה אל חדר המדרגות, והחליטה להתפלל בו. היא שכחה את מיקומה כשפסעה שלוש פסיעות אחורנית, והחלה בתפילת שמונה עשרה ארוכה ומלאת רגש.

מודים אנחנו לך.

היא סיימה את תפילתה, מתקשה להתנתק מן הרגשות הסוערים שעלו בה. עטתה מסכת שלווה על פניה, ונכנסה הביתה. האור בבית דלק, כרגיל, והיא חשה צביטת אכזבה קלה. מה? חשבת שילדייך יארגנו לך משהו? האמת, כן. ציפתה למסיבת הפתעה בנוסח ילדותי-תמים, לחשמל כבוי ולאור שנדלק כשאת נכנסת. רגש כלשהו החל ממלא את לבה בטעם מר. זו הייתה אכזבה. ילדיה שכחו את יום הולדתה, וגם אמא לא זכרה.

נכנסה הביתה, מאירה פניה כרגיל, ומוצאת את ילדיה עסוקים כרגיל. שלום לומד משהו, ובנימין מעטר את מכנסיו במדבקות. היא חייכה אליהם בניע ראש, ושאלה, "איפה גיטי?"

"כאן". הילדה נכנסה לחדר הבנים, ונראתה לה מאושרת, ידיה מלוכלכות בדבק, והיא חששה ממה שיתגלה לעיניה.

את אשר יגורה – בא לה.

כל האכזבה, הכעס, התסכול, הרגשות שעלו בה בשל העובדה שאמה וילדיה שכחו את יום הולדתה – התפרצו כשדים מן השאול. חדרה של גיטי היה הפוך: גזרי נייר, דבק שפוך על הרצפה, מדבקות מפוזרות (ברור מאין הביא בנימין כל כך הרבה מדבקות!) סדום ועמורה. הרצפה דביקה ומלוכלכת, קשקושי ארטליין על בגדיה של גיטי, בקיצור – כל מה שאישה אינה מצפה לפגוש לעולם, ובוודאי לא ביום ההולדת שלה.

היא גערה בילדים ביתר נוקשות ממה שהתכוונה, הכינה להם ארוחת ערב בשפתיים קפוצות מכאב האכזבה ומכעס על המהומה, והשכיבה אותם לישון.

רק אחר כך, על המיטה שלה, היא מצאה קופסה עטופה יפה, מכוסה בניירות עטיפות צבעוניים שמישהו גזר והדביק בעמל. מישהו קישט ועיטר את הקופסה בצורה נאה, או לכל הפחות השתדל שכך תיראה. לגיטי לא היו ידיים טובות, ובתוספת גילה הצעיר, נראו כתמי דבק ושיירי ניירות הגזורים בצורה עקומה מודבקים על הקופסה.

לבה של רבקה עצר מפעום. בכאב, באשמה, בערגה. היא הרימה את הקופסה, בוחנת אותה מקרוב, ובעיניה דמעות. הניחה את הקופסה, שהייתה קלת משקל להפתיע, והלכה לחדרה של בתה.

גיטי ישנה. שערותיה הארוכות פזורות על המיטה, ובעיניה עקבות דמעות. כך הלכה לישון, כך.

רבקה חזרה אל החדר, פותחת לאטה את הקופסה ובוחנת את תכולתה בסקרנות מהולה בצער נוקב. היא הייתה ריקה.

זמן מה עמדה רבקה דמומה, פניה שקטות ורגשותיה עצורים. מה רצתה גיטי להביע בקופסה הריקה? שלא הקנקן עיקר אלא מה שיש בו? שהחיים שלה ראוותניים וחיצוניים, ואין בם מקום לרגשות אמת? מה ביקשה בתה להעביר לה בקופסה הריקה? ומה מבינה בת עשר בפילוסופיות החיים?

כעס ניצת בה. את כל כך אוהבת אותם, כל כך מוכנה להשקיע, כל כך מקריבה את החיים שלך בשבילם – זה מה שהיא חושבת? ילדה בת עשר? ילדה בת עשר, שמכינה אריזה יפה לאמא שלה, ומשאירה אותה ריקה...

לא יכול להיות. היא התעשתה מן הכעס הרגעי שאפף אותה. לא יכול להיות! ילדה בת עשר לא מבינה עומק של חיים כאלו, ובוודאי שלא מכינה משלים ומקישה הקשות. נא לא להגזים. עם כל תבונתה של גיטי, היא בסך הכול ילדה בת עשר. נא לא לשכוח.

רבקה ריפתה את עצמה, לקחה את הקופסה בידיה והלכה לשבת על הכורסה כדי לחשוב. מה מסמלת קופסה זו בעיני בתה? אולי היא הכינה לך אותה כקופסה לתכשיטים? אולי הכניסה לתוכה טבעת כסף שקנתה והטבעת נפלה כשניערת את הקופסה? אולי היא רצתה שתמלאי אותה בעוגיות? אולי חשבה שהיא תהיה מעמד לעיתונים?

עם כל ההיגיון שחשבה עליו, נותר משהו מר בלבה של רבקה. הבת שלה הכינה לה קופסה מפוארת, אבל השאירה אותה ריקה. אולי היא מצפה שתמלא אותה במשהו.

בבוקר קמה גיטי, והלכה למיטת אמה. לא משנה כמה אמא כעסה עליה אתמול, עכשיו היא כבר בטוח שמחה. אחרי המתנה היפה שנתנה לה. מיטתה של אמא הייתה ריקה, ונקיפת בהלה מלאה את לבה של גיטי. רגע ארוך עמדה דוממת בחרדה, ומיד השתלט עליה ההיגיון. אמא לא הלכה לשום מקום בשעה מוקדמת כל כך. היא בטח נרדמה איפשהו.

הוא צדקה.

על הכורסה ישבה אמא וישנה. בידיה אחזה את הקופסה היפה שהכינה, ועיני גיטי נצצו בהתרגשות. היא הביטה על אמה, והשתעלה קצת. לא כדי להעיר – רק כדי לבדוק עד כמה עמוק אמא ישנה. אמא התעוררה מיד, זרועה הייתה עקומה וגבה כאב, והיא מצמצה בעיניה פעם ופעמיים כדי לראות היכן היא.

"גיטי?" היא שאלה כששמה לב שהיא עומדת ומביטה בה בעיניים בורקות, "בואי, חמודה שלי, אני כל כך מצטערת על מה שאמרתי לך אתמול. הקופסה נהדרת. פשוט נהדרת".

"והמתנה?" שאלה גיטי בהשתוקקות.

קמט קל הזעיף את פניה של רבקה, והיא ענתה בקול שהשתדל להיות יציב, ועם זאת היה קצת קר, "לא הייתה שם שום מתנה, גיטי".

"כן הייתה!" מחתה גיטי בעלבון, עיניה מתמלאות בדמעות, "מילאתי אותה בנשיקות, אמא, בשבילך".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (8 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים