גולשים כותבים

איך לא עצרתי את דברי הכפירה מיד? איך הקשבתי להם?

אני תמיד מנסה להתרחק מהשיחות האלה, אבל באותו יום לא הצלחתי. התווכחתי, והקשבתי לאדם שלא מכיר במציאות הבורא. ואז, הקב"ה נתן לי יד

| ז' אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock
אא

זה מכתב שכתבתי להשם יתברך, שהוא האחד והיחיד שרואה ושומע את מעשינו ודיבורינו, בין הטובים ובין הרעים. הוא זה שעושה שהכל יתהפך לטובה, אפילו אם המצב לא נראה כך. וכששואלים על השם למה זה נעשה כך, ולמה זה וזה קרה.. צריך לדעת שאם זה קרה, זה בטוח לטובתי, ועלי לחזק את עצמי ולא לשכוח שאין עוד מלבדו, והוא היחיד, ולא משנה מה.

יום שני (23.11.05), 17:00 אחר הצהריים. הנני בעבודתי ועוד מעט דרכי תהיה החוצה לביתי (עוד שעה בערך). אחד המנהלים נמצא אצלנו במשרד, ומגדיר את עצמו כאחד הכופרים ה"חזקים". אני משתדלת מאוד מאוד לא לפתח נושאים על דת ואמונה, ולדבר אך ורק בענייני עבודה, כדי שלא יהיה מצב לפתח נושא נוסף, כי תמיד מגיעים בסוף לנושאי אמונה.

הפעם הוא הצליח לפלוט מפיו ולומר שכשטס לחו"ל, הוא ומשפחתו אכלו במסעדה שם צדפות ועקרבים, וזה נורא טעים. לא הצלחתי להתאפק ולהתגבר על השתיקה אחרי ששמעתי דבר מזעזע כזה, ואמרתי לו שאכילת שרצים ורמשים אסורה "אצלנו", ושזה מטמטם את השכל. איך אפשר שלא לומר משהו אחרי דבר כזה?! אך הוא, כמובן, בשלו, לא מאמין בזה ויש לו תמיד מה "לענות". שאלתי אותו: ”אם אתה אומר לי שאתה לא מאמין, אז למה אתה קורא בתנ"ך ובסיפורי חז"ל על רבי עקיבא (ותוך כדי טוען שהם מעוותים)? למה אתה מדביק על הקיר סטיקר "השם הוא המלך” עם תמונה שלך עם כיפה?”. והוא, עם המון תירוצים, משכנע את עצמו כמה הוא צודק, וכמובן - אותי זה לא משכנע. כך התגלגל הנושא משקצים ורמשים לכפירה מליאה. והנה הוא מביא לי סיפורים על דתיים שעשו מעשים פליליים, ומתחיל "לשבח" אותם. אף אחד לא היה רוצה לשמוע דברים כאלה!

אני, התמימה, לא שאלתי אף פעם שאלות על מציאות השם חס ושלום, ואני לא צריכה תשובות, כי מי שרוצה - רואה את השם יתברך בעיניים! חוץ מזה, הוספתי לו: "תדע לך שהחיים שלי הרבה יותר פשוטים מאשר אלה שלאדם שלא מאמין. יש לי אמונה, שזה הדבר שמביא ביטחון לאדם, הרבה דאגה יורדת לאדם והחיים נהיים רגועים הרבה יותר". והוא: ”למי שאין אמונה, זה אומר שיש לו יציבות. את צריכה אמונה כדי להשיג ביטחון ולי כבר יש מבלי זה..”, דיבר בגאון והעלה טונים להצדיק טענתו.

ואני בליבי תוהה, איך יכול להיות דבר כזה, אנשים שלא מכירים במציאות הבורא?!

מתוקף תפקידי, הייתי אמורה להפסיק את השיחה באותו הרגע, אך לשווא. כל דברי הכפירה האלה מכניסים המון טומאה! הלב כבר כבד משמוע אלה. אני לא מגזימה, מי שלא שמע כופר מדבר - לא יודע על מה אני מדברת, אני כבר שנה בעבודה הזאת ועדיין מזועזעת מזה.

טוב... אז ירדתי למטה. השעה חלפה לה כעלה נידף, בצער ובחרטה, כשכולי אכזבות - מדוע אני צריכה לשמוע זאת? ממש עלי לעשות וידוי! רציתי להתפלל כמידי יום, אבל לא ידעתי אם זה מתאים להתפלל כרגע ערבית אחרי מאורע מסעיר כזה. אך בליבי לפתע עלתה מחשבה - "יש לך גם ככה חצי שעה פנויה עד שההסעה תצא, אז תתפללי... ונראה מה יהיה”. לא ידעתי מה הולך להתרחש – אך זו היתה תפילה שלא היתה לי מעולם! לפעמים צריך להקשיב ללב שלך שאומר לך מה לעשות, ולא לדחות דברים כאלה.

אז נכנסתי לבית הכנסת והתיישבתי לי שם לבדי, תוך שאני מחזיקה סידור לתפילה. הסתכלתי על כל ספרי הקודש - משניות, גמרות, ספרי מוסר והלכה, ולא ידעתי מה לחשוב... ”איך זה שאנשים יכולים לחשוב שכל התורה הזאת, שאפילו מחקרים מכל העולם הרחוק בסוף מגיעים לתוצאות שניבאה התורה כבר קודם אלפי שנים, הכל כבר ידוע, שהיא חלילה...?”. הרי כל העולם, כל הדתות, כולן יונקות מהתנ"ך שלנו. אמנם כל אחד מעוות את התנ"ך איך שמתאים לו, אבל בכל זאת מאמינים בבורא, אז אך יכול להיות שיהודים מבני עמנו לא מאמינים בו?! כאבה לי כל כך עצם המחשבה!

פתחתי את הסידור והתחלתי להתפלל. ”אהבת עולם אהבתנו..”, ופתאום קלטתי את עצמי בוכה! מורידה דמעות בלי להתאמץ בכלל. כיוונתי בכל ליבי את כל מה שראיתי. “שמע ישראל", “השם" -מידת הרחמים, "אלוקינו" - מידת הדין, ”השם אחד" - גם בשעת רחמים וגם בשעת דין, השם תמיד כולו רחמים. אני בוכה ולא מצליחה לראות את המילים בסידור. מילים שאני אומרת בכל יום ויום בלי מחשבה, נאמרות לפתע על לשוני עם משמעות אמיתית. זה היה מדהים! הרגשתי אהבה להשם יתברך. "ואהבת" - לכוון לאהוב את השם. איך? בכל לבבך, נפשך ומאודך - אפילו אם יגידו לך שמוציאים לך את כל הכסף שיש לך בחשבון בנק, לוקחים לך את הבית, את הילדים - תאהב את השם!

אני נזכרת שהכופר שאל אותי שם: ”אמרי לי, באמת, את מתכוונת לזה שאת אומרת שאת לא רוצה לשלוח את בעלך לעבוד, ורק את 'תביאי' כסף?", בטון של "איזה פראיירית". עניתי לו בלי היסוס -"ברור! זה האושר והסיפוק הכי גדולים שהייתי יכולה לקבל! יותר מכל ההנאות שבעולם! בעלי סיים מסכת של כמעט שנה עמל ויגיעה, אחרי שנה של עידוד ותמיכה בכל יום, עם תפילות שיצליח. זה קשה! וכשבקשתי מבעלי לומר לי קצת ממה שלמד, לא הצלחתי לאחוז ראש מרוב העמקות שיש בזה! אז בשביל זה" - המשכתי לומר, "בשביל לעשות מסיבה שווה לי לקחת יום חופש, "לשבור" את הראש מה לבשל, לקנות המון אוכל ולהזמין אורחים, כשכל זה טיפה מן הים ממה שצריך לעשות בשביל אדם אחד שלומד תורה. בעצם, צריך לעשות סיום עבור כל דף ודף. כל יום זה יום סיום בפני עצמו!" (ועוד חשבתי בליבי, ולא אמרתי לו כי הוא לא יבין גם ככה, שזה לא רק השכר כאן בעולם הזה... אלא מה יהיה לו בעולם הבא! אי אפשר לתאר את השכר העצום של יהודי שלומד תורה אפילו חמש דקות!). תוך כדי, התרגשתי מעצמי והתחזקתי, אבל הוא גלגל עיניים והמשיך בעבודתו בקטע של "אני ממש לא מבין מה את רוצה, אבל נגיד"... האמת, מסכן... הכל נובע מבורות ומחוסר ידיעה.

בחזרה לתפילה, אני בוכה ממש. זה עוד לא קרה לי, שבכיתי בלי להתאמץ להוריד דמעה! לבכות בתפילה זה דבר קשה. כשעמדתי לפני שמונה עשרה, היה לי רגע, רגע של בושה. התביישתי להתפלל, אחרי כל מה ששמעתי. כעסתי על עצמי, איך לא עצרתי את זה? למה לא אמרתי לו חד וחלק שזה לא מעניין, שלום ולהתראות? אבל מתוך כל הקושי, הרגשתי איך אבא עוטף אותי ברחמיו ונותן לי את הכוח לצעוד לפניו ולהתפלל. רק המחשבה שאבא אוהב אותי - אפילו אחרי מה ששמעתי, והוא יודע שאני לא מאמינה לזה, כאילו הרגשתי שהשם יתברך אמר לי - ”סולח לך, בתי. התפללי, בקשי, דעי לך - הירידה הזאת תעלה אותך מעלה מעלה!”. הרגשתי ממש איך אבא שבשמיים שומע את תפילתי. כיוונתי במילים "השיבנו", "קרבנו", "החזירנו". התפללתי על עצמי ובקשתי – "אבא, תקרב אותי הכי קרוב אליך, שלא אעזוב אותך. ואתה, ברחמיך, אל תעזוב אותי. אל תסתיר פניך ממני! אבא, סליחה על הכל!”.

לפתע, אחרי התפילה הזאת, הרגשתי קרובה יותר, יותר משהייתי אתמול!

זהו, זה מה שעבר עלי. יש שיאמרו שזה מעשה קטן ושזה דבר שקורה בכל יום, אבל צריך לדעת שבכל דבר, כל מה שקורה לנו בחיים, אפשר לראות את אבא שלנו, שמסתתר ו"מציץ מן החרכים" -מחכה שנקרא אליו, נתפלל אליו. אבא מתאווה לתפילה שלנו, הוא משתעשע בדיבור שלך אליו! כל תפילה מורידה מסך, ומקרבת אותנו יותר אליו.

צריך להודות להשם שאנחנו מכירים בו, זה ממש לא מובן וברור מאליו, כמו שנוכחתי לראות.

והלוואי ונזכה להיות חלק מעבדיו, ויותר, חלק מבניו. קרוב קרוב.

ס.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (8 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים