האמהות של זורקי האבנים - על גורלם של ילדים חצויים

ציטוטים מזעזעים של העו"ס נאסר עבאדי חושפים את הזוועה שבהתבוללות בין הערבים:

מלבד האיסור החמור, מלבד הטרגדיה האנושית, יש לזה השלכות בטחוניות לא מבוטלות. וכך אמר עו"ס עבאדי בכינוס בסוגיית ההתבוללות: "נמצא יותר את הילדים מנישואי תערובת שמעורבים בכך, כדי להוכיח שהם יותר ערבים מאשר הערבים" ♦ "כשיש מהומות נגד הצבא, הילדים האלו נמצאים בחזית… הם זורקים אבנים, כי הם רוצים להוכיח לחברה הערבית שהם יותר מאשר ילדים ערבים, כדי שיקבלו אותם כילדים ערבים" ♦ "אם נשפוט את נישואי התערובת על-פי התוצאות, הרי שרובם ככולם הם מתכון לכישלון, לשני הצדדים. אני אומר שוב: נישואי תערובת הם כישלון"

בנימין י. רבינוביץ – מתוך יתד נאמן – פורסם בדה מרקר

ערב חג השבועות, בו אנו מציינים את גרי האמת שבאו לחסות בצל כנפי השכינה, שהכריזו "עמך עמי ואלוקייך אלוקי" וקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות באמת ובתמים, אנו מבקשים להתייחס לאלו שעשו את הדרך ההפוכה, ר"ל. נשים יהודיות שעברו לכפרים ערבים, אך כעבור זמן לא רב ביקשו לעשות את הדרך בחזרה.

דיון מיוחד ומרתק נערך על במה ציבורית, על המתרחש במגזר הערבי בכל הקשור לנישואים אלו. בדיון נטלו חלק ראשי ופעילי "לב לאחים" העוסקים במסירות רבה במאבק נגד הכתות ומגיפת ההתבוללות; המנכ"ל הרב אליעזר סורוצקין, מנהל המחלקה למאבק בטמיעה, הרב משה לחובר, ד"ר ניסים דנה ששימש במשך שנים רבות כמנהל המחלקה לעדות וכממונה על הנפקת "תעודות המרה" במשרד לענייני דתות ועו"ס נאסר עבאדי, עובד סוציאלי בישובים הערביים באיזור ואדי ערה.

האחרון אף התרכז במהלך לימודיו האקדמאיים ובעיקר בפעילותו בשטח, בכל הקשור לנישואי תערובת, ובמהלך עבודתו גם טיפל במשפחות כאלו. כבר בפתח דבריו הוא חשף תופעה יחודית: אחוז גבוה ומשמעותי של אנשים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות הם ילדים מנישואי תערובת!

המחקר המיוחד שערך עבאדי מעלה תוצאות מעניינות מאוד, ולראשונה אנו מפרסמים את הפרטים הללו, שיכולים להמחיש יותר מכל לאילו תהומות קשים ומסוכנים מובילה הטמיעה. הוא איננו מדבר רק מההיבט הדתי, שאין צורך להרחיב על חומרת הדבר. הוא מפריך גם את ה"עובדה" המופצת ע"י גורמים שונים כאילו נישואים אלו מפחיתים את השנאה ואת החיכוך שבין העמים: "בהתחלה חשבתי שנישואי תערובת יכולים לבנות גשר של שלום בין העמים, אבל אם נשפוט על-פי התוצאות של נישואי תערובת הרי שזה מתכון לכישלון. יש להתחתן עם בת זוג מאותו מוצא, מאותו מקום, מאותו עדה", הוא קבע בנחרצות. כאמור, את המחקר הוא ביסס על עבודת שטח, בתוככי הכפרים הערבים, לשם עברו הנשים היהודיות להתגורר.

את המחקר הוא ערך לפני עשר שנים, אז המצב הפוליטי היה טוב יותר מאשר היום. לדבריו, אין כל ספק שאם המחקר היה נערך היום התוצאות היו קשות וחמורות בהרבה. "אם מדברים על מימדי התופעה בארץ הרי שמספר הזוגות המעורבים, שבן הזוג הוא ערבי והיא יהודיה, עובר את האלף. מצב הפוך שבן הזוג הוא יהודי ובת הזוג היא ערביה בקושי מגיע לכ-10 עד 15 משפחות. הערביה שמתחתנת עם יהודי גרה בעיר, ולא בעיר משותפת. היא מוחקת את הזהות שלה, מוחקת את השם, מתנכרת לכל העבר שלה ופותחת דף חדש. לא כך כאשר בת הזוג היא יהודיה ובן הזוג הוא ערבי".

וכך סיפר עבאדי: "בחברה היהודית הדחייה היא קשה. החברה הערבית מסתכלת על חישובי רווח והפסד. כשהבן מתחתן עם יהודיה החברה הערבית רואה בכך משום ´רווח´ בתקווה שהיא תתאסלם.

לדברי עבאדי, קבוצה נוספת של נישואי תערובת היא של אידיאליסטים, הדוגלים במפגשים בין ערבים ויהודים. "האחוז שלהם קטן מאוד, אבל המכנה המשותף לכל הקבוצות זה שרוב היהודיות הן מעדות המזרח. הערבים גרים במקומות כמו פתח תקוה, בפרברי העיר תל-אביב כמו בשכונת התקווה, שם גרים גם בני עדות המזרח. 75% מהיהודיות שמתחתנות בנישואי תערובת הן מעדות המזרח", הוא קובע.

פרט נוסף שהוא מציין, הוא העובדה שרוב היהודיות שעברו לגור בכפרים הערביים, התאסלמו. "האקט קל מאוד. הן אומרות משפט אחד וזהו. זה גם מראה על מידת המקובלות שלה. אמחיש זאת בדוגמא שחקרנו. היה בחור צעיר שעבד בת"א. לאביה היה עסק סמוך למסעדה בה הוא עבד. ההורים שלה לא הכירו אותו כבחור ערבי, אלא כיהודי. כשהם הכירו בשכונה קראו לה ´הערביה´. היא סבלה קשות. ההורים שלה לא ראו זאת בעין יפה וניסו בכל מיני דרכים לשדך לה בחור יהודי, ואפילו למצוא לה מקום עבודה חילופי. גם ניסו לפתות אותו בכסף ולאיים עליו שינתק את הקשר איתה. בשלב מסויים ניתקו כל קשר איתה ואף ישבו עליה ´שבעה´ כשהתחתנה.

לדבריו, כל עוד גרו בתל-אביב המצב היה סטטי, שכן הם חשבו רק על עצמם, איך יקבלו אותם המשפחות, מה לעשות ומה לא לעשות עם המשפחות. "הם התלבטו אם לעבור לכפר עקב הבעיות הכספיות שלהם. בסופו של דבר הם עברו מחוסר ברירה לגור בכפר הערבי, ואז כבר אין דרך חזרה. כשההורים שלה שמעו שהיא עברה לגור בכפר הערבי, נותק הקשר לחלוטין. הם אסרו עליה לבקר אותם. מבחינתם היא לא קיימת. המשפחה שלו לא עשתה כלום, בגלל שלפי המנהגים הערביים, המשפחה תומכת בבן, עוזרת לו, גם כשהוא מתחתן בנישואי תערובת. אמנם היא לא הסתכלה על כך בעין יפה, לא אהבה את זה, אבל לא עשתה כלום כדי למנוע, מה עוד שמבחינה דתית באיסלאם, כל מי שמביא אדם להתאסלם זה נחשב כדבר חשוב מאוד. ב-99% מהמקרים שחיים בכפר ערבי, הבנות התאסלמו.

"כשבדקנו את הנושא לעומק, הבנות התבוללו בתוך החברה הערבית המוסלמית, אימצו את המנהגים והתנהגו כמוסלמיות יותר מאשר המוסלמים עצמם. כשהיו פיגועים בארץ, היתה הזדהות, אך לא מדברים על פוליטיקה בבית. האשה מצאה לעצמה דרך להתנתק מזה. הבעיה האקוטית היתה ההשתלבות של אותה משפחה בתוך ישוב כפרי, במיוחד כשיש ילדים. הילדים יודעים שהם מנישואי תערובת. אומרים להם ´אתה הבן של היהודיה´. לא מתייחסים אליהם יפה. מנדים אותם. לא שיחקו איתם, למרות שהיא התאסלמה, מדברת ערבית ולובשת ואוכלת כמותם, ומבשלת כערביה יותר מערביה, למרות זאת עדיין יש את הענין של היהודיה.

"כאשר התבלטו איך יקראו לילד, וזה אומר שמחליטים מה תהיה הזהות של הילד, ברוב המקרים השמות הם דו לאומיים. בשלבים מסויימים של החיים הילד נהיה חצוי בין שני עולמות. על פי האיסלאם הילד נקרא על שם אביו. האבא קובע. ולפי ההלכה היהודית הוא הולך לפי האמא. הוא הולך לבית ספר ערבי מוסלמי בתוך הכפר, שם הם מדברים בשפה הערבית. הם לא רוצים לדבר בעברית כי זה מזכיר להם את השייכות שהם לא רוצים לשמוע. האמא כבר התבוללה ומחקה את הזהות שלה. היא חיה כמוסלמית, אך מאחר והיא קראה להם בשמות יהודיים הם פיתחו אנטי לשפה העברית".

"כשיש מהומות נגד הצבא, הילדים האלו נמצאים בחזית… הם זורקים אבנים כי הם רוצים להוכיח לחברה הערבית שהם יותר מאשר ילדים ערבים, כדי שיקבלו אותם כילדים ערבים. כדי שישחקו ויבלו איתם ביחד. שלא יקראו להם בשמות גנאי. האמהות סובלות. הלב שלהן נקרע. מצד אחד הילד גדל כמוסלמי, אבל היא יהודיה במקור. כשהוא מגיע לגיל 17 הוא חייב ללכת לצבא כי אמא שלו יהודיה. בגיל 17-18 הוא כביכול מתאסלם כדי שלא יגייסו אותו. ביישובים הכפריים הערביים, מי שהולך לצבא נחשב לבוגד בעמו".

בסיכומו של דבר, אומר נאסר עבאדי: "אם נשפוט את נישואי תערובת על-פי התוצאות, הרי שרובם ככולם הם מתכון לכישלון לשני הצדדים. אני אומר שוב: נישואי תערובת הם כישלון. הנישואין צריכים להיות באותה חברה!"

הרב אליעזר סורוצקין קוטע אותו ושואל: מה קורה מעבר לצד הפורמאלי של ההתאסלמות? איך האשה היהודיה מתנהגת בתוך תוכה כשמדובר בימים ובארועים כמו יום כיפור, האם כשהיא מתאסלמת היא תמשיך לצום? מה קורה בפסח?

עבאדי: כל מי שגרה בכפר ערבי מראה שבתוכה יש לה זיקה ליהדות. ביום כיפור היא תרצה לצום, והיא תצום בסתר, מספיק כבר קיבלה מילות גנאי ולא מוכנה לכך יותר, לכן עוד, היא תצום בסתר.

הרב סורוצקין: אמרת שמבחינה מוסלמית רואים ´רווח´ בזה שמוסלמי מתחתן עם יהודיה. אז מדוע מגנים ומביישים אותה ואת הילדים שלה אם זה דבר חשוב?

עבאדי: הם הרוויחו אותה כמוסלמית כי היא התאסלמה, אך ההתנהגות שלה היא של יהודיה. נכון שהיא התאסלמה, ובאיסלאם הרוויחו כביכול בת זוג מוסלמית, אבל אם היא תחוג את החגים היהודים ותתנהג ביום כיפור כמו יהודיה, יתנהגו אליה כיהודיה מוסלמית. היא תכתיב את ההתנהגות שלהם כלפיה.

הרב סורוצקין: מה האחוז של השתתפות ילדים ממשפחות מעורבות בעבירות של פעילות חבלנית?

עבאדי: נמצא יותר את הילדים מנישואי תערובת שמעורבים בכך, כדי להוכיח שהם יותר ערבים מאשר הערבים.

הרב סורוצקין: האם לדעתך צריך להנחות את המשפחות היהודיות שלא להרחיק את הבת שלהם ואז יהיה לה יותר קל לחזור כשהיא תרצה?

עבאדי: בהחלט, כדאי להורים לשמור על קשר. יש משברים, ואז יתכן שהיא תרצה לחזור. אם יש קשר טוב עם המשפחה בישראל, היא תרצה לחזור אליהם. אם היא דחויה היא תעבור את החצי שנה הקשה והיא תמשיך בחיים שלה. בדרך כלל, רוב הזוגות המעורבים מתגרשים, ואז הסיכוי שהיא תחזור למשפחה גדול יותר.

משתתף נוסף בדיון היה ד"ר ניסים דנה, אשר במשך קרוב לשלושים שנה היה מנהל המחלקה לעדות וממונה על הנפקת "תעודות המרה" במשרד לענייני דתות (בשנים האחרונות הופרדה האחריות בין תעודות למתגיירים, שנשארה במשרד לענייני דתות, לבין תעודות המרה לבני דתות אחרות בהן הועברה הסמכות למשרד המשפטים ב.י.ר.). הוא פותח ואומר כי בין היתר טיפל ביהודיות שמתאסלמות.

"לי היה ניגוד אנטרסים. מצד אחד אני חייב לטפל בהן, מצד שני, כפי שהתנהלתי, שמטתי את היכולות שלהן לגרום לכך שהן תתאסלמנה. כל פעם שהיה לי שר חדש, עדכנתי אותו מה אני עושה על-מנת שיתן לי גיבוי. אני זוכר לטובה את אחד השרים, ד"ר יוסף בורג, אחד מתוך 9 שרים שעבד בתקופה שהייתי ממונה על העדות הלא יהודיות. הוא אמר לי; תשמע, יש חשש שהממסד עלול לתקוף אותך. אתה עושה דברים שלא ממש ראויים להעשות במובן המשפטי של המילה. ד"ר דנה, תדע לך, שבאתי לארץ הזו לא במגמה להיטמע או להיטמא, אלא לחיות חיים יהודיים. מה שתעשה אני מאחוריך".

הוא פותח בסיפור מרתק, שלדבריו ממחיש עד כמה ניתן לפעול כדי למנוע מצעירות יהודיות להתאסלם. "זה סיפור אחד מתוך מאות סיפורים שנתקלתי בהם, כל אחד מרתק יותר מחברו. לפני כשלושים שנה הגיעה אלי צעירה שנשלחה ע"י הקאדי כדי להתאסלם. הקאדי הוא הגורם המאסלם, אבל לפי ההבנות שהיו לי עם הקאדי הם לא מאשרים שום התאסלמות ללא אישור שלי בכתב. ניסיתי גם באמצעות כוחות שאפרט לאחר מכן למנוע את זה ממנה. לא הצלחנו ובסופו של דבר היא התאסלמה, ובזה נפרדו דרכינו. לפני כעשר שנים התקשרה אשה למזכירה שלי וביקשה לפגוש אותי. המזכירה שאלה באיזה ענין, והיא ענתה שאינה יכולה לספר לה ותספר לי ישירות.

"המזכירה אמרה לה שאין כאן דברים סודיים, ואז האשה ביקשה לדבר איתי. לקחתי את הטלפון והיא אמרה לי; ´יש לך דרישת שלום מאמא שלי´. שאלתיה מי זו אמא שלך? והיא אמרה לי את השם שלה, והזכירה לי שלפני 20 שנה פגשתי אותה. מיד זכרתי אותה ושאלתי מה איתה כרגע? היא אמרה לי שהיא בירדן וביקשה שאמסור לך דרישת שלום עם מסר. ואז היא ביקשה להפגש איתי למספר דקות. היא סיפרה, שאמא שלה הגיעה לירדן, כי היא התחתנה עם מישהו שהסתבר שהוא מחבל שנאסר למאסר עולם. נקבע שהוא יכול להשתחרר כעבור זמן מה בתנאי שהוא יעזוב את הארץ, לכן היא הלכה איתו לירדן. ואז היא אמרה; באתי לבקש ממך לחזור ליהדות. אמרתי לה שלא נעים לי להגיד לה, אבל אמא שלה התאסלמה והיא בת של מחבל… "את רוצה להתגייר ולחזור ליהדות?" הצעירה אמרה לי; גם אם לא תסכים, אני יהודיה, כי אני בת ליהודיה. אם תעזור לי תקל עלי את הדרך, אבל אני מתעקשת להיות יהודיה.

"שאלתי אותה אם יש לה קרובי משפחה בארץ, והיא אמרה שדודה שלה נמצאת בארץ והיא מוכנה להיות אצלה. התקשרתי לביה"ד הרבני בת"א וסיפרתי להם את הרקע שלה, וביה"ד הרבני עזר לה לחזור ליהדות. לימים היא חזרה אלי כדי להודות לי על הטיפול. היא היתה נראית כאשה חרדית, ומה שאמא שלה עשתה בכיוון מסויים היא עשתה בכיוון ההפוך לחלוטין. בהמשך גם אחותה הגיעה מירדן וגם היא עברה אותו תהליך. כעבור זמן גם אחיה שנולד כבר בירדן ולא הכיר את הסיפור, גם הוא הגיע לארץ לצורך אותה מטרה. דרך אגב, אני יודע שאנשי ´לב לאחים´ היו מעורבים במקרה".

ד"ר דנה מספר, שיש בין 50 ל-100 יהודיות בכל שנה שפונות כדי להתאסלם. "הן צריכות להביא אישור מהקאדי שמאסלם ועם האישור שלו הן מגיעות אלי. אני בסך הכל צריך לעשות שתי פעולות קטנות מאוד: ראשית לזהות אותה לפי ת"ז, תמונה, דבר לא משמעותי, ושנית, לחתום על טופס "המרת דת". אבל הלב היהודי שלי אמר לי שלא יתכן שתהליך כזה, שהוא פורמלי בלבד, יעבור לידי בלי שאנסה להתערב, למרות שהחוק לא נותן לי את הסמכות הזו. כשצעירה כזו באה אלי, שאלתי אותה מדוע היא רוצה להתאסלם. שאלתי על המשפחה שלה ועוד מגוון של שאלות. בד"כ לא היו סיבות עמוקות, אלא כלליות. בעיות חברתיות, רקע סוציו-אקונומי קשה, הורים מנודים או גרושים, אין לה יכולת להתחבר לחברה.

"לצערנו, בני הדודים שלנו יודעים להציג את עצמם יפה מאוד בהתחלה. נפתלי, אוהד, לימים מסתבר שזה לא בדיוק הטיפוס שאנו מדברים עליו. אוהד זה אחמד ונפתלי זה מוחמד, והמשפחה שלה כששמעה על הענין התחילה להוציא אותה, להקיא אותה מהבית, ואז הבית סתום בפניה, ואז היא באה להתאסלם. חסד עשה הקב"ה שיש לנו ארגונים טובים כמו ´לב לאחים´, שהתגייסו מיוזמתם, וגם מיוזמתי נוצר קשר, והם היו לוקחים מקרים כאלה לטיפול. לעיתים הטיפול היה נפשי בלבד, ולעיתים גם נתנו חסות ובית לאותה צעירה".

גם ד"ר דנה קובע, שבמרבית המקרים מדובר ברקע סוציו-אקונומי נמוך. "בעזרת עובדות סוציאליות ש´לב לאחים´ העמיד לרשותי, וזכורה מאוד לטובה פעילת לב לאחים הרבנית מלכה שיינין ע"ה, שאני חייב לה הרבה תודות. בלא מעט מקרים בנות שהגיעו לטיפולן — ניצלו, אפשר לומר כשליש מהבנות ואולי קצת יותר, ע"י ´תרגילים´ שונים ועבודה סוציאלית ראויה הצליחו להציל את הצעירות האלה מלהצטרף למשפחות ערביות איסלמיות".

אבל, אומר ד"ר דנה, נותרו עוד כשני שליש של צעירות שהתעקשו. "ניסיתי בדרכים אחרות להציל את נפשותיהן מכליה. בהסכמת הקאדים המוסלמים עצמם, בקשתי שהצעירות תגענה אלי לפני שיקבלו את האישור להתאסלמות, כי אחרי זה כבר אין לי מה לעשות איתן. שכנעתי אותם שהבנות הללו שהצטרפו לאיסלאם, הן לא יהיו ממש משפחה לתפארת אפילו במושגים איסלאמים, שהרי הן בנות יהודיות שבגלל משבר רוצות להתאסלם ולהתחתן והבעיה תחזור אליהן כעבור זמן כשיהיו להן ילדים, ואז יתחילו המריבות על שמות הילדים, איזה חינוך הם יקבלו. הקאדים השתכנעו שנהפוך את הסדר, במקום שהם יתנו לצעירות את האישור, יהיה הפוך — הם ישלחו אלי את הצעירה, ובלי אישור בכתב ממני לא יטופלו.

"הצעירות היו באות אלי, והמזכירות שלי עשו להן מבחן באיסלם. השאלות היו ´מעניינות´; האם את יודעת מה האיסלאם קובע בענין מעמד ילדים בגירושין? בדרך כלל הן לא ידעו, ואז הסברנו שהמעמד של הילדים הוא שהם שייכים לאבא, כי ככה זה לפי האיסלם. שאלנו גם, האם את יכולה במקרה של מצוקה לגרש את עצמך מבעל מוסלמי? גם כאן היא לא ידעה. רצינו להפנים בתוכה באמצעות השאלות את התמונה לקראת מה היא הולכת. לפעמים זה עזר ולפעמים לא. בסך הכל מתוך כל הצעירות שהגיעו אלינו ברגע הראשון, הצלחנו להציל כחמישים אחוז אם ע"י העובדות הסוציאליות וחלק ע"י השאלות בנושא האיסלאם.

"כמעט בכל המקרים לא קרה שמישהי תדע לענות על השאלות. אני הייתי מיתמם ואומר להן; אני שליח של הקאדי ואני לא יכול לבגוד באמון שהוא נותן לי, ואם הן לא יודעות שילמדו את האיסלם טוב ויחזרו אלי כעבור חצי שנה לעשות מבחן נוסף… חשוב לדעת, שכל אלו שרוצות להתאסלם, נמצאות במשבר נפשי שיכול לפוג בתוך מספר חודשים. בד"כ הבנות מתעשתות וחוזרות אלי, והייתי מתענין מה קרה, ואז התברר שהן חזרו למשפחה שלהן".