סיפורים בהמשכים

אין מקום לשתיים, פרק ג': ילדה בתחנת רכבת

גיטי מבינה שאביה פשוט שכח להגיע, בלי סיבה מוצדקת, והיא פגועה מאד

| ל' ניסן התשע"ט |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

הוא שכח.

גיטי לא הצליחה לומר דבר. הוא פשוט שכח. שכח. הוא שכח. אצבעותיה לפתו את הטלפון בכוח, באי אימון. לא הצלת חיים ולא שום דבר אחר. הוא פשוט שכח. שכח! שכח!!! ש כ ח !

לו יכולה הייתה, הייתה פורצת בצווחות, אבל היא לא יכולה. ביקשה לפרוץ בדמעות, וקירות החדר סגרו עליה. מפתח החדר הקטן אליו הכניסה אותה דבורי כדי לשוחח עם אביה, עלו פרצי שיחות וקולות צחוק נעימים. הלוואי עליה. הלוואי עליהם. מה שלא יהיה, היא לא יכולה לעשות דבר. לא לצעוק, לא לבכות, אפילו לא לדמוע. היא לא מכירה את בני המשפחה הזאת, שפרשו חסותם על הילדה האומללה והנטושה שאביה שכח אותה. היא לא יכולה לבכות לעיניהם, בוודאי שלא לזעוק לאוזניהם.

ועל כן מחרישה היא.

היא עמדה, קפואה ומכווצת, וזמן מה חלף עד שהצליחה ללחוץ על הכפתור המנתק את השיחה. אוטומטית, לחצה שוב, והאזינה לצליל שעלה מן הטלפון, מוודאת שהקו אכן נותק. הרגל ישן.

אבא ניתק. גיטי שחזרה את השיחה שהייתה להם. הוא נשמע באמת נבוך, אין מה לומר.

"גיטי?" הוא שאל.

"כן". ברגע שאביה של דבורי הרים את הטלפון ושמע שזהו אביה, העביר לבתו את הטלפון, ודבורי הגישה לה אותו. היא הנחתה אותה לחדרון צדדי קטן, וסגרה את הדלת. רגישה הנערה, ציינה אותה גיטי לשבח, וגם טקטית.

"אני... אני... מה שלומך?" שאל אבא בחרדה.

"בסדר, ברוך השם, אבא, מה קרה?"

"מה זאת אומרת?"

"דאגתי. חשבתי שבטח לא יכולת להגיע בגלל איזה מקרה של הצלת חיים או משהו, וכבר נבהלתי מה זה יכול להיות".

קולה המאמין, המקווה, לחץ על חזהו, והוא חש מועקה פיזית של ממש על לבו. אולי זהו התקף לב? אם כן, הרי שבתו תצדק – מעשה של פיקוח נפש הוא...

"א... כן". לא ידע למה אמר כך. כן – מה? כן שזה מקרה של הצלת נפש? הרי התשובה היא לא מוחלט. כן שהיא דאגה? הרי היא זו המספרת לך. כן שהיא לא הייתה צריכה לדאוג? כן שהוא בסדר ולא זקוק להצלת חיים? לאיזה "כן" היא מתכוון?

"מה קרה?" היא שאלה שוב.

"א... לא מקרה של הצלת חיים, אבל..." הוא נתקע.

"נו, אתה מפחיד אותי, אבא, מה קרה?"

"בעצם שום דבר", הוא ענה, מציץ על כל האפיזודה הזאת מן הצד. אב משוחח עם בתו, והוא – איך לומר – לא ממש מבריק. השיחה כולה אינה התגלמות התבונה. הוא לא מתנצל, לא מבהיר, לא כלום.

"אז מה קרה?"

"אני מקווה שתוכלי להבין, גיטי, אני באמת מצטער. באמת באמת מצטער, גיטי". פעם אמרו לו, שהזכרת שמו של אדם גורמת לו להתרכך. זה נכון גם כשמדובר באב ובת? כשמדובר באדם שעלה לתורה לפני ארבע עשרה שנים והוא זה שהעניק לה את השם שהיום הוא משתמש בו כדי לרכך אותה?

"מה?" נימה חשדנית קצת. אדם לא מרבה להתנצל, אם אינו אשם מאוד מאוד. בוודאי לא כשמדובר באב ובת, כאשר מלכתחילה היחסים הם של כבוד מצד הבת לאביה.

"אז זהו, שמישהו הציע לי לנסוע, ואני... הייתי... זאת אומרת... ש... שכחתי". זהו, הוא השליך את המילה הזאת בפניה. כן, כן, שכחתי. שכחתי שהיית אמורה לבוא, בתי היקרה. שכחתי.

"שכחת?" היא לא האמינה למשמע אוזניה, "מה שכחת?"

"שאת אמורה לבוא, גיטי, אבל ברגע שנזכרתי סובבתי את ההגה ואני דוהר לכיוון בני ברק".

"יופי". קרח חמים לעומת צליל קולה.

"מה?" הוא נבוך.

"יופי שאתה ממהר לבני ברק, כדי שלא אהיה לבד".

"גיטי", הוא אמר, נואשות, לא יודע אם היא צינית או רצינית, ובכלל – למה כל מה שהיא אומרת כל כך לא ברור? "אני כבר מגיע. שתית משהו? אכלת? נעים לך אצל משפחת טלר?"

"ממש לא", היא לא חוזרת על כל המשפט 'לא נעים לי אצל משפחת טלר' כדי שגם אם מישהו אורב לה מאחורי הדלת הוא לא ישמע את המשפט הזה. אחרי הכול, הם באמת התאמצו שיהיה לה נעים. אין זו אשמתם שאביה שכח אותה. כן, כן, שכח אותה. והיא מרגישה כמו ילדה קטנה ונטושה, היושבת על גרם המדרגות, ומחכה לאבא, שיבוא.

"אני מצטער".

"גם אני".

"את... רוצה שאקנה לך משהו לאכול?"

"לא". דלת הפיוס ננעלת. מה יאמרו האנשים עמם הוא עובד על הסדרי הראייה? איך ייראה מקרה זה בעיניהם?

"אני מצטער, גיטי, באמת. את רוצה להישאר לישון שם?"

"רוצה? לא".

"אבל... תעשי את זה, חמודה?" את המילה האחרונה הוסיף בזהירות. אי אפשר לדעת כיצד תפרש זאת.

"אני אשאר ערה ואחכה לך".

"לא, לכי לישון בבית שלהם. אין טעם שתחכי מחוץ לדלת עד השעה שתיים בלילה!"

"אין טעם".

"זה גם מסוכן, יכול להיות".

"מסוכן".

"גיטי..."

"בסדר, אבא, אני אשאר אצלם".

"תודה, גיטי, אני..." לא ידע כיצד לסיים את המשפט ולבסוף אמר, "שמח".

"אני אחכה לך ערה בבית שלהם, על כיסא ליד הדלת. כשאתה בא, תדפוק בשקט ואני אפתח".

"לא כדאי, גיטי, את תהיי עייפה מחר בבית הספר, יש לך מחר מבחן באנגלית, לא?" טוב שהוא זוכר.

"יש דברים שחשובים לי יותר ממבחנים. וגם מעייפות. תעשה את זה, אבא?"

"כן, גיטי, אם זה חשוב לך".

"זה חשוב לי".

"טוב, אז אני אדפוק. ו... גיטי?"

"כן?"

"אני... מצטער".

היא החרישה.

השיחה נותקה.

משני עבריה נותרו אנשים סחוטים רגשית. אריה מחה את הזיעה ממצחו והסדיר את פעימות לבו המשתולל. כמה קשה, כמה כואב. הוא הרגיש כרץ מרתון שרואה את היעד מרחוק, ואחרי ריצה של ארבעים ואחת קילומטרים מתוך ארבעים ושניים שדורשת התחרות, מגיע מישהו ומפיל אותו על פניו. זיעתו מעורבת בחול הדרכים, אכזבתו הנוראה מעורבת בכאב הנפילה.

גיטי הרגישה את הכאב ממלא את לבה, עד כי אינה יכולה לנשום. אבא שלה פשוט שכח, ובלי שרצתה, עלה דימוי הילדונת ההיא, הנטושה, היושבת על גרם המדרגות ומחכה לאבא שלה. יש ציורים כאלו, תמונות בשחור-לבן, שרואים בהן ילדות קטנות עם מזוודות יושבות בתחנות רכבת או למרגלות בית. היא אחת מהן. ילדונת קטנה, אבודה, בודדה. מביטה בעיניים חולמות על הרכבת הנוסעת, מביטה בעיניים ממתינות על הבית הנעול. מזוודה קטנה למרגלותיה, ואולי גם פרח או שניים.

אבל אף אחד לא קורא לה לקום אחרי שהתמונה מצולמת. היא נשארת לשבת על מדרגות הבית, וכאב הנטישה ממלא אותה עד מחנק.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.7 (10 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים