הבלוג של שירה כהן

"נהגים, תרפו מהגז. עד מתי?": טור כאוב על האסון הקשה באלעד

עד מתי ילדים יצאו מפתח ביתם כדי לשחק וליהנות, ולא יחזרו אליו עוד לעולם? טור כאוב על האסון שאירע אתמול (ד') באלעד

| ו' ניסן התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

אתמול (ד') נדרסה למוות מוריה סרוסי בת ה-10 מאלעד, בזמן שרכבה על אופניה סמוך לביתה. 

כשקראתי את הידיעה הזו, זעם גדול אחז בי. עוד פעם זה קורה לנו? ריבונו של עולם, עד מתי??? 

עד מתי ילדים יצאו מפתח ביתם כדי לשחק וליהנות, ולא יחזרו אליו עוד לעולם? עד מתי הרגל של הנהגים תהיה קלילה מדי על הגז, והעין שלהם קלילה מדי על הכביש? עד מתי נתעורר אנחנו, הממשיכים לחיות בנס ממש - לבוקר 'רגיל' שכזה שבו 'עוד' ידיעה על מוות של ילד בטרם עת משתרבבת אל זווית עינינו, אך לא באמת עושה בלב שמות?!

והלא כשקוראים ידיעה כזו - הלב צריך להתכווץ. 

הטור הזה הוא זעקה, אך כבר לא אילמת... הזעקה הזו תחריש את אוזניכם - כי נמאס לי להיות שותקת נוכח מראות כה כאובים, שאני נתקלת בהם לעתים קרובות, קרובות מדי... 

זה לא רק הנהגים שאשמים במצב הזה, זה אנחנו. כולנו כמקשה אחת. 

 

חברה שמורכבת מפרטים שהפכו לפרטיים, לעצמם וזהו 

אנחנו כהורים, אנחנו כחברים, אנחנו כיהודים שמצווים לשאת בעול זה עם זה, אנחנו כחברה. ואסביר: מתי בפעם האחרונה ראיתם ילד קטן ברחוב שעושה מעשה בלתי אחראי כמו לחצות את הכביש בבהילות מבלי להסתכל ימינה ושמאלה, ועצרתם אותו כדי להסביר לו את חומרת מעשיו בנועם? מתי בפעם האחרונה ראיתם ילדה שרוכבת על אופניה בין בניינים אך בסמוך לכביש סואן, ועצרתם אותה - אפילו בלי שהיא ביקשה את זה - ואמרתם לה שהיא מאוד יקרה וחשובה, ושהיא צריכה לשמור על עצמה?

ועזבו את הילדים לרגע. מתי בפעם האחרונה - עצרתם...?

עצרתם וחשבתם על משהו אחר שהוא לא אתם - שהוא לא המשפחה שלכם, החברים שלכם, המוכר והאהוב שלכם, המשמח שלכם, המרחב המוגן שלכם?

זו הבעיה שלנו, של כולנו. לא כפרטים שמרכיבים חברה, אלא כחברה שמורכבת מפרטים שהפכו לפרטיים, לעצמם וזהו... ולא!!!!!!!!!! אני לא כותבת את זה כדי לעורר קטרוג על עם ישראל, חלילה.אתם, אנחנו - מדהימים, מיוחדים, טובים, צדיקים, מתוקים, נפלאים, ויקרים להשם יותר מכל דבר אחר. אבל, ויש כאן אבל גדול - עד כמה אתם, אנחנו, מעבירים את התחושה הזו הלאה? עד כמה אנחנו דואגים באמת זה לזו? עד כמה אנחנו אוהבים באמת זה את זו? עד כמה אנחנו נושאים בעול באמת זו עם זה?

 

עדיף שתצטערו בצער זמני, מאשר בצער תמידי חלילה 

ידיעות מעציבות כמו זו על מותה בטרם עת של מוריה סרוסי - גורמות לי לעצור, ולנסות לחשב מסלול מחדש. אולי זו אני שלא שמה לב מספיק לכביש? אולי זו אני שלא מקפידה מספיק בזמן הנהיגה על הזהירות? אולי זו אני שמתייחסת בנונשלנטיות לתופעה הנוראית שבה ילדים חוצים לבד ובצורה מסוכנת את הכביש, מבלי לגשת אליהם ולהסביר להם את חומרת המעשה? אולי זו אני שלא עושה מספיק כדי למנוע חזרה של מקרים עצובים כאלה?

נהגים - אני מתחננת. בבקשה, תרפו מהגז. תרימו מבט מהטלפון או ממה שזה לא יהיה שמסיח את דעתכם בזמן הנהיגה, ותתבוננו בכביש בתשומת לב. תתנו את הלב שלכם על העיניים בזמן הנהיגה, ולא על שום דבר אחר. כשהלב שלכם יהיה על העיניים, העיניים שלכן תראינה הכל. את כל מה שצריך וגם את מה שלא. 

הורים - אני מתחננת. בבקשה, תסבירו לילדים שלכם יותר על החשיבות של הזהירות בדרכים. תלמדו אותם תמרורים ותאסרו עליהם לעבור את הכביש ללא ליווי של מבוגר - ולא משנה לכמה עצמאות חינכתם אותם. לפעמים דווקא אובר עצמאות היא זו שבגללה שומעים אחר כך על אסונות מהסוג הזה. אני לא שוללת חינוך לעצמאות, אבל אם הילדים שלכם עוד לא הגיעו לגיל בוגר מספיק כדי להישמר בעצמם מהסכנות האורבות בדרך - אז תוודאו שאתם לא שולחים אותם לבד לשום מקום, גם אם זה אומר להצטער על כך שהילד עוד לא הגיע לעצמאות מספקת. עדיף שתצטערו בצער זמני, מאשר בצער תמידי חלילה. 

כל השאר - חברים, דודים, נערים ונערות, סבים וסבתות, פרטיים ופרטיות - אני מתחננת. אל תהיו כאלה, לעצמכם וזהו. תרחיבו את הרדיוס של המבט, תסגלו ראייה קצת אחרת בימים מטורפים כמו אלה, ותרצו בכל מאודכם (בעצם שהרצון הזה יהיה כל מה שמעניין אתכם) - להיות אלו שמונעים את האסון הבא. 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.2 (91 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים