דברי תורה

לא שמעתי תרנגול הבוקר, האם אוכל לברך "הנותן לשכוי בינה"?

הסברים מפורטים ומעניינים על ברכות השחר – מדוע מברכים, מתי מברכים, והאם מותר לכל אדם לברך את כל הברכות? מתוך הספר "תפילת יעקב – עיונים בתפילה"

| ט' שבט התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

כתוב במסכת ברכות (ס') שכאשר אדם מתעורר משנתו יאמר "אלקי נשמה שנתת בי... ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים", כשישמע קול תרנגול יברך "ברוך אשר נתן לשכווי בינה"... כאשר יפתח את עיניו יברך "ברוך פוקח עורים", כאשר יקום יברך "ברוך מתיר אסורים", כאשר ילבש יברך "ברוך מלביש ערומים", כאשר יזדקף יברך "ברוך זוקף כפופים", כשיניח רגליו על הארץ יברך "רוקע הארץ על המים", כשנועל מנעליו יברך "שעשה לי כל צרכי", כשהולך יברך "המכין מצעדי גבר", כשחוגר חגורו יברך "אוזר ישראל בגבורה", שחובש כובע בראשו יברך "עוטר ישראל בתפארה"...וכו'.

ברכות השחר הן שבח לקב"ה על סדר העולם והנהגתו, אולם ישנה מחלוקת כיצד לפרש את הגמרא. דעת התוספות, הרא"ש, הרמב"ם והטור היא שברכות השחר שקשורות להנאות האדם, כגון: "מלביש ערומים", "אוזר ישראל בגבורה" (חוגר חגורה), "עוטר ישראל בתפארה" (כשיפרוס סודר על ראשו) – מברכים רק כאשר האדם נהנה מן הדברים הללו בפועל (לבש, חגר חגורה וכיסה את ראשו). אבל רב נטרונאי, רב עמרם ושאר הגאונים, הרמב"ן והר"ן חולקים, והנהיגו לברך את כולם אפילו לא עשה המעשה, שלא על עצמו הוא מברך, אלא על כל העולם, כלומר מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל.

ה"בית יוסף" כתב בסוף דבריו שכיוון שישנה מחלוקת האם לברך ברכות השחר כאשר לא שמע תרנגול או לא לבש וכו', לכן אין לברך את הברכה אלא אם כן נתחייב בה. ונראה לי שטוב לאומרה בלא הזכרת השם. וכך כתב גם בשו"ע. דרכי משה חלק עליו וכתב שאל ישנה אדם מן המנהג (שיברך גם שלא שמע).

ילקוט יוסף כתב שיש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב (נהנה) בהן כלל, כגון שלא שמע קול תרנגול, שהברכות הן על מנהגו של עולם. ואע"פ שאין זו דעתו של מרן השו"ע, מ"מ הואיל ופשט המנהג לברך, ולמרות שיש כלל שלא מברכים כאשר יש מחלוקת בברכות, כאשר יש מנהג לברך, אזי מברכים למרות המחלוקת. ומה גם שכן סברת רבותינו המקובלים.

 

האם גר יכול לברך "שלא עשני גוי"?

הטור כתב שמהגמרא עולה כי צריך לברך כל ברכה רק בזמנה (כאשר שומע קול תרנגול או פוקח עיניו), אבל בגלל שאין הידיים נקיות כאשר האדם מתעורר משנתו, לכן תקנו לברך את ברכות השחר בבית הכנסת. טעם נוסף, מפני שרבים מעמי הארץ אינם יודעים את הברכות, לכן סידרום לאומרם בבית הכנסת על סדור העולם והנהגתו. כך כתב השו"ע בסעיף ב'.

ידוע הכלל של מברך עובר לעשייתן (לדוגמא: מברכים על הפרי ואחר כך אוכלים). הרא"ש שואל מדוע אנחנו מברכים לדוגמא על "פוקח עוורים" בבית הכנסת? הרי פקחנו את עינינו כבר בבית כאשר קמנו? התשובה היא שהכלל נכון רק בברכות המצוות, שאומר בהם "וציוונו". בהן צריך לברך את ה' תחילה על מה שציוונו, ורק לאחר מכן לקיים את המצווה. אבל בברכות של שבח והודאה, כגון ברכות השחר, יכול לברך אח"כ ולא בסמוך לשבח.

הר"ן שואל, שהרי כאשר שמע קול רעם צריך לברך עליו (ברכת השבח – "שכוחו וגבורתו מלא עולם") רק בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה?! הר"ן מתרץ שיש לומר שסדר ברכות השחר הן ברכות השבח על מנהגו של עולם, לכן אפילו לא שמע שכווי – מברך עליו, וכן בכולן.

כל ברכות השחר פותחות ב"ברוך" והרי יש לנו כלל שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך? התוספות (בברכות מ"ו) מסביר שבהתחלה תקנו את ברכות השחר לברכן סמוכות זו לזו (כאשר שמע קול תרנגול אומר וכו'), ולכן כולם פותחות ב"ברוך". גם לאחר מכן, כשתקנו לברך את ברכות השחר בבית הכנסת, השאירו אותן לפי התקנה הראשונה, שכולן פותחות ב"ברוך". טעם נוסף – מפני שהברכות הינן קצרות, כמו ברכת הפירות, שפותחות בברוך.

המעביר שינה מעיני – בגמרא כתוב שכאשר ירחץ פניו יברך "המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי, ויהי רצון מלפניך" וכו', וחותם "ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל". מה הקשר בין "מעביר חבלי שינה" ל"גומל חסדים טובים"? הרי יש כלל שחתימת הברכה (גומל חסדים טובים) צריכה להיות דומה לפתיחה (מעביר חבלי שינה)? התוספות (ברכות מ"ו) מסביר שבסוף הפתיחה של הברכה אומר  "ותנני היום ובכל יום ויום לחן ולחסד ולרחמים...ותגמלני חסדים טובים", וגמילות חסדים היא שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כוחו. וכך כתב הכלבו, שהסבר הברכה הוא הודאה לקב"ה על המנוח והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע"י השינה, ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו, והיא ברכה עם מטבע ארוך.

"עוטר ישראל בתפארה" ו"אוזר ישראל בגבורה" – מדוע רק בשתי הברכות הללו מוזכר "ישראל", ולא בשאר ברכות השחר? התשובה היא שבכל שאר הברכות לא מוזכר "ישראל" מכיוון שכל אומות העולם שייכים בהן בהנאתם. אבל שתי הברכות הנ"ל נתקנו רק לישראל, מפני ש"אוזר ישראל" נתקן על האבנט (חגורה), משום צניעות – שליבו לא יראה את הערווה (בזמנם היו הולכים עם גלימה ארוכה ללא לבנים), ו"עוטר" נתקן על כיסוי הראש, משום יראת שמים (משנה ברורה בסק"ט).

אלקי נשמה – מדוע הברכה אינה פותחת ב"ברוך"? מכיוון שהיא סמוכה לברכת "אשר יצר", וברכה שסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך. לפיכך לא יפסיק בין ברכת "אשר יצר" ל"אלהי נשמה" (הרא"ש בתשובה בכלל ד' סימן א'). ויש אומרים שאין צריך לומר אותה אחרי ברכת "אשר יצר", והסיבה שאינה פותחת ב"ברוך" – מפני שהיא ברכת ההודאה, כמו ברכת הגשמים (מודים אנחנו לך על כל טיפה) שאינה פותחת בברוך. וכדעה האחרונה מסתבר מהגמרא שכתבה שכאשר מתעורר משנתו יאמר "אלקי נשמה" (לפני "אשר יצר"), ואחר כך, כאשר ירחץ ידיו, יברך "על נטילת ידיים". וכן סידרן הרמב"ם. השו"ע (סי' ו' סעיף ג') הקדים את ברכת "אשר יצר" ל"אלהי נשמה", וכך כתב. המשנה ברורה בס"ק י"ב כתב שיש לעשות על הצד היותר טוב, להסמיך "אלקי נשמה" לברכת "אשר יצר".

שלא עשני גר – כתב אבודרהם בשם הרמ"ה שברכת ש"לא עשני גוי" ו"שלא עשני עבד" הינן על תחילת בריאתו של האדם המברך, ולכן גר לא יכול לברך "שלא עשני גוי" (כי הוא נולד גוי והתגייר). אבל שבוי או עבד שהשתחרר יכול לברך "שלא עשני עבד", שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה, אלא מפני שאין העבד חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבוא בקהל. הרמ"א כתב שגר יכול לברך "שעשני גר", ומביא ראיה מהפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שיש עשייה גם אחרי הלידה. השל"ה והב"ח חולקין, מכיוון שהוא בחר להיות גר, ולא שייך לומר "שעשני". לכן יברך רק על "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה" (בית יוסף ס' מ"ו).

הב"ח מקשה, מדוע לא מברכים "שעשני ישראל" (בצורה חיובית), כמו שאר הברכות שמברכים על הטובה (פוקח עוורים וכו')? ומתרצים, משום שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא. לכן אומרים הלוואי שלא עשני, ועכשיו שעשני, אני מברך שלא עשני גוי או עבד. טעם נוסף, שאם היה מברך "שעשני ישראל", אזי לא היה יכול לברך "שעשני בן חורין" או "שעשני איש", כי הכול בכלל שעשני ישראל. וא"כ לא היה מברך ג' ברכות אלא ברכה אחת, ואין זו כוונתנו, לקצר בשבח ובברכות, אלא להאריך בהודאה ולברך על כל חסד וחסד ברכה בפני עצמה.

הנותן ליעף כח – נתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום, ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה. ע"פ המדרש "חדשים לבקרים רבה אמונתך", אדם בשר ודם מפקיד פיקדון ביד חברו, וחברו מחזירו לו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה, ומחזירה לו חדשה ורגועה. אע"פ שדעת מרן בשו"ע בס' ו' שאין לברך ברכת "הנותן ליעף כח", מ"מ פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך ברכה זו בשם ומלכות, וכן דעת האר"י ז"ל ורבותינו המקובלים, ואין לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה. וכלל הוא בידינו שבמקום שיש מנהג לברך – אין אומרים ספק ברכות להקל (ראה תרומת הדשן ס' לד), וכנ"ל בשאר ברכות השחר, שמנהגינו לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהן כלל (ס' ז').

לרכישת הספר "תפילת יעקב – עיונים בתפילה" בהידברות שופס כדי להתחבר לעומקה של התפילה, היכנסו לכאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (88 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים