פרשת שמות

סיון רהב מאיר: מתחילים לבנות אומה

הזדמנויות קטנות לגאולה, שמירה על כבוד הבריות, מפעל הפאות של סבתא מהונגריה ורפואה מכל הלב

| י"ט טבת התשע"ט |
אא

כולנו חיים במתח שבין הפרטי לבין הכללי. החיבור המיוחד שבין ספר בראשית לספר שמות קורא לנו לא לשכוח את שני הצדדים במטבע. מצד אחד, בסוף ספר בראשית יעקב נפרד באופן מרגש מכל 12 הילדים, מברך כל אחד מהם ונותן לו תשומת לב. רק על בסיס כזה, שבו רואים כל יחיד ונותנים לו מקום ושליחות, אפשר לבנות אומה. עכשיו המשפחה הזו הופכת לעם. האידיאולוגיה הלאומית, הציבורית, מתחילה השבוע, עם תחילת הקריאה בספר שמות. התורה מדברת אלינו גם בלשון רבים וגם בלשון יחיד, ומזכירה תמיד שגם ציבור של מיליונים מורכב מהמוני פרטים שונים. במאה הקודמת ראינו איך אידיאולוגיות יכולות להפוך את היחיד לאבק-אדם, למחוק אותו לגמרי, לשכוח את ערכו, בשם האחדות או השוויון או הגזע. האתגר הוא ליצור אומה מאוחדת ומלוכדת, שיש בה ראובן ושמעון ולוי, וטלי ומורן ואייל. מתחילים.

 

הזדמנויות קטנות לגאולה

"שלום, זה אור סהר, מ"פ טירונים בחיל התותחנים. בין הקור והאבק במחנה שבטה הצלחתי למצוא כמה דקות פנויות לכתוב לחיילים על הפרשה. בשבוע שבו אנחנו הופכים לעם, כדאי לשים לב איך זה קורה: זה מתחיל בשתי המיילדות, שפרה ופועה. כמה אומץ צריך כדי לעמוד כמוהן מול פרעה מלך מצרים שגזר להשליך את כל הבן הילוד ליאור. כמה אומץ צריך כדי להבין שמה שקורה הוא לא הגיוני ולפעול נגדו. המיילדות הבינו את גודל האחריות שלהן, את התפקיד החשוב, וראו בכך הזדמנות נדירה לשנות את המציאות. השתיים המשיכו ליילד, פעלו באופן אקטיבי, והצליחו. עוד מישהו שבוחר לא להתעלם הוא משה רבנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". משה, בדיוק כמו שתי המיילדות, אמו ואחותו, היה יכול לעצום עין, להתעלם ולהישאר בארמון. במקום זאת, משה בחר לצאת אל אחיו, להכיר בזהותו היהודית ולצאת מאזור הנוחות. בהמשך הוא נבחר כמובן להנהיג את עם ישראל. הרצון לשנות מציאות עגומה נראה לנו לעיתים בלתי אפשרי. לפעמים הכול נראה מושחת, קשוח, גדול עלינו. אבל הפרשה קוראת לנו לשים לב מתי נקרות בפנינו הזדמנויות לשינוי קטן-גדול בעולם. צריך רק לדבוק בערכים שלנו ולא להיות אדישים. מאחל שנדע לזהות את ההזדמנויות הקטנות האלה ולפעול נכון".

 

כבוד!

שאלתי את השאלה הזו בלי קשר לבחירות. זכיתי לפגוש אתמול את הרב חיים וולקין, אחד מוותיקי המחנכים בדורנו, שהיה תלמיד של הרב יצחק הוטנר, הרב חיים שמואלביץ ועוד אישים גדולים מהדורות הקודמים. שאלתי מה המסר החינוכי שהכי חשוב לו להעביר כיום. בדיוק באותן שעות הוחלט על הקדמת הבחירות. התשובה שלו נשמעת לי חשובה במיוחד לקראת החודשים הקרובים בישראל. וכך הוא אמר: "מה הכי חשוב? מה שחונכתי עליו מיום עומדי על דעתי – כבוד הבריות. אין אדם שאין לו מעלה. אין אחד שאין בו משהו מיוחד שראוי להערכה. איזהו מכובד? המכבד את הבריות. אדם מכובד זה רק אדם שיודע לכבד אחרים. יודע למצוא בכל אחד את הנקודה שאפשר לציין לטובה, למצוא במה הוא יחיד בדורו. הרב קוק מסביר בסידור שלו למה אנחנו אומרים בתפילה: 'עד שלא נוצרתי, איני כדאי'. כלומר, ברגע שנוצרתי, ברגע שנולדתי – אני כדאי, אי אפשר בלעדיי. יום ההולדת שלך הוא היום שבו אומרים לך: עלה לבמה, צריכים אותך! כל אחד הוא כמו שאומרים באנגלית 'יוניק', אין לו תחליף, ויש לכבדו. זה הדבר הכי חשוב לזכור כמחנך, כבעל, כאישה, כילד, כהורה".
 

כן ירבה וכן יפרוץ

ספר שמות אינו רק ספר ההיסטוריה שלנו. המסע שמתואר שם עדיין נמשך. הנה מה שכותבת אמונה קליין בר-נוי על רגע אחד השבוע, בירושלים: "ישבתי עם אימא של חברה של אורי מהמעון, והתקשקשנו על דברים שאימהות מתקשקשות עליהם. מפה לשם היא קיבלה וואטסאפ מסבתא שלה וצחקנו על סבתות וסבתא שלה הונגרייה וגם סבתא שלי הונגרייה, יו מגניב, מאיפה? וסבתא רבא שלה מחוסט וגם סבתא שלי מחוסט ו-וואו, זה גם מגניב כי חוסט היתה עיירה קטנה מאוד ורוב הקהילה היהודית שם הושמדה. מה הסיכויים. וסבתא רבא שלה עבדה אצל הפאנית חנצ'י רוזנפלד וסבתא רבא שלי הייתה הפאנית חנצ'י רוזנפלד.

ומה שהיה, כך היה: הפאנית חנצ'י רוזנפלד הגיעה לאושוויץ עם הבת שלה, סבתא לאה שלי, וחמש נשים שעבדו במפעל הפאות שלה. והן יצרו חבורה של תמיכה הדדית ועזרו אחת לשנייה להשיג דברים כמו מזון וחוטי צמר לגרביים ועבודה. ושרדו. כולן.

הקהילה היהודית בחוסט הושמדה כמעט כולה, אבל מפעל הפאות שלה שרד בשלמותו... הן היו נפגשות מדי פעם, פגישת מחזור של בוגרות אושוויץ הונגריות מאוד וכרוכות זו בזו ואת הסיפור שלהן העברנו במשפחה מפה לאוזן, כבר חמישה דורות.

ועכשיו, חמישה דורות קדימה, החימש של חנצ'י רוזנפלד התחיל ללכת למעון שיושב על גינת הנוטרים שבקטמונים שבירושלים, ושם הוא התחבר מאוד לחימשת של פירי קרץ, והם נהיו חברים כל כך כל כך טובים. רק ככה אני יכולה לשכנע אותו להתלבש בבוקר, בוא נלך למעון ונשחק איתה. ואם רק הייתי יכולה לחזור לימים ההם באושוויץ כשהן הצטופפו בדרגש כדי להתחמם, ולספר להן שהנבואות אמיתיות ושיום יבוא וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹובֹתֶיהָ...

 

רפואה עם לב

ביקרתי השבוע מישהי ב"שערי צדק" והתפעלתי מהגישה של הצוות הרפואי. רגעים כאלה נצרבים בנו לתמיד. שנים אחרי לידה, נשים יכולות לשחזר כל רגע מהתהליך. שנים אחרי ניתוח, אנשים זוכרים כל מילה שאמר הרופא או המרדים. בפרשה מופיעות שתי מיילדות – שפרה ופועה. הן מסרבות פקודה ולא מוכנות להרוג את התינוקות היהודים, כפי שפרעה דורש. תמיד חשבתי שהגדולה שלהן היא האומץ לעמוד מול שלטון אכזרי ולומר לא. רק השנה שמתי לב מה כותב רש"י: לשפרה קראו שפרה כי הייתה משפרת את התינוק ואת תנאיו. לפועה קראו כך כי היא הייתה פּוֹעָה ומדברת ומפייסת את התינוק הבוכה. זה מה שחשוב לרש"י להדגיש: באמצע טרגדיה היסטורית, שתיהן מצאו זמן לחייך לתינוק וליולדת. הן הרי פעלו בסתר, בניגוד לחוק המצרי, אבל הלחץ לא הפך אותן ללא-אנושיות, להיפך. הן הבינו שברגעים אלה לא רק הטיפול המקצועי חשוב, אלא גם היחס. בתוך הקושי הגדול הן דאגו לליטוף ולמילה טובה, וכך הן הניחו את הבסיס לכל יציאת מצרים.

מוקדש לצוותים רפואיים רבים ששומרים על הרוח הזו.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (88 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים