סיפורים אישיים

התעוררה מקומה אחרי 4 שנים: "הייתי כלואה בגופי. שמעתי הכל, אך איש לא ידע את זה"

כל מי ששומע את הסיפור שעומד מאחורי מנחת אחד מערוצי הספורט הפופולאריים בארה"ב - נפעם. סיפור כמו שלה לא קוראים כל יום, והמסר שעולה ממנו הוא אחד ויחיד: לעולם אין לאבד תקווה

| י"ג כסלו התשע"ט |
אא

כל מי ששומע את הסיפור שעומד מאחורי מנחת אחד מערוצי הספורט הפופולאריים בארה"ב - נפעם. סיפור כמו שלה לא קוראים כל יום, והמסר שעולה ממנו הוא אחד ויחיד: לעולם אין לאבד תקווה, לעולם אין להרפות מהאמונה ולעולם אסור להתייאש, לא משנה עם מה אנחנו מתמודדים ברגע נתון. 

ויקטוריה אלן היא חלק משלישיה - האחות היחידה לשני אחיה, שנולדה וגדלה בריאה לחלוטין עד לגיל 11, אלא שאז התרחש המהפך בחייה, כאשר אושפזה בבית החולים בעקבות מחלת השפעת. במשך ימים אחדים בוצעה סדרת בדיקות שנועדה לתת מענה על השאלה מה גורם לילדה להתעלף פעם אחר פעם, אך אז גילו הרופאים כי לא די בכך שהיא חולה בדלקת ריאות חריפה - כל חלק גופה התחתון מהמותניים, כבר לא מתפקד, או משותק ליתר דיוק. 

"הרופאים הודיעו לנו שזיהום חמור התפשט במוח ובעמוד השדרה שלה", משחזרת אמה ג'קלין. מאותו רגע - הלך והידרדר מצבה פלאים, עד שויקטוריה הפכה לצמח. 

היה נדמה שהיא אינה ערה כלל למתרחש סביבה, ורק צינורית ההאכלה היא זו שהתעקשה כי הגוף עדיין מקבל את החומרים המזינים. "בשלב ההוא לא היו לנו יותר מדי ציפיות", מסבירה ג'קלין. "הבנו שאיבדנו אותה".

כלפי חוץ - כולם הניחו שאין מדובר באדם ששומע ומבין, אבל כאן הם טעו, כי למעשה - ויקטוריה לא רק ששמעה, אלא גם ידעה לנתח מה היא שומעת, והבינה הכל רק לא יכלה לדבר כמו כולם. 

 

"שמעתי את הרופאים אומרים להוריי שאשאר צמח לכל החיים"

בשלב מסוים, הרופאים התייאשו מלנסות לחכות לנס שיתרחש, והם הכינו את ההורים לגרוע מכל. "שמעתי את הרופאים אומרים להוריי שאין מה לעשות. שהמוח שלי כבר מת מזמן, ושאשאר צמח לכל החיים", מספרת ויקטוריה. 

איש לא תיאר לעצמו כמובן, שימים ספורים לאחר מכן תצליח ויקטוריה ליצור קשר עין עם אמה - שלא איבדה את התקווה לרגע, ואף להזיז את אצבעות ידה במעט, סביב ידה של אמה. ארבע שנים ארוכות הייתה ויקטוריה כלואה בגופה המשותק, מבלי יכולת לשנות את מצבה. 

ארבע שנים של כאב בלתי יתואר, אך בסופן - היא התעוררה מהתרדמת, באורח נסי ששבר ועמד בניגוד לכל תחזיות הרופאים. "הכל בזכות ההורים שלי שהאמינו בי", אמרה כשהתעוררה, ומאוחר יותר כאשר הסיפור המרגש שלה התפרסם בראש חוצות. 

"הם טיפלו בי בלי רגע מנוחה, ושלושת האחים שלי - התאומים שלי והאח הגדול שלנו - אירחו לי חברה, דיברו איתי, הסבירו לי דברים שקורים בעולם, והתייחסו אליי כאל אדם רגיל. המשפחה שלי נתנה לי את הכוחות להתמודד עם הקושי שבלהיות כלואה בגוף כזה, בלי יכולת לדבר ולהגיד את מה שאני רוצה כל כך להגיד. אף אחד מהם לא ידע שאני יכולה לשמוע אותו, אבל יכולתי", אמרה. 

ויקטוריה כצמח בבית החולים

 

בחרה להסתכל באחוזים הקטנים אמנם, אבל עדיין האפשריים 

עם הזמן החל מצבה של ויקטוריה להשתפר פלאים. היא החלה לדבר מילים קצרות ואחר כך משפטים.. היא הצליחה להחזיק בידיה את מכשיר הטלפון ואף לאכול בהדרגה מזון מוצק. הרבה פעולות שקודם לכן היו בגדר 'נס' אם תצליח לעשות - הפכו לדבר בשגרה, חוץ מדבר אחד: תפקוד הרגליים. 

ויקטוריה נותרה נכה ברגליה, ולא הייתה מסוגלת להזיז אותן. 

בראותם כך, הרופאים הסיקו כי ככל הנראה מדובר בתופעת לוואי שתישאר כך לכל החיים. "הרופאים סברו שזה נזק בלתי הפיך שנגרם כתוצאה מהזיהום שהתפתח במוח ובעמוד השדרה, ואמרו לי שכדאי שאתחיל להתרגל לכיסא גלגלים - כי אני כנראה הולכת להיות בו לכל חיי".

באותו רגע החל בה מאבק פנימי חדש. "סירבתי לקבל את זה שמצב מסוים יימשך לכל החיים. כן, גם אם מדובר בתחזיות רפואיות ממומחים. היו ניסים מעולם, אז בחרתי להאמין בהם. האופטימיות הייתה בי תמיד, אבל בתקופה ההיא, היא גדלה לממדים שלא הכרתי".

ויקטוריה לא השלתה את עצמה. היא פשוט בחרה להסתכל באחוזים (הקטנים אמנם אבל עדיין האפשריים) - של הסיכוי שלה לצאת מזה. 

 

"הרגשתי שכל מה שאני צריכה לעשות כדי ללכת, הוא כוח רצון חזק"  

היא ידעה שאין לה שליטה על התוצאה הסופית של מה שיקרה איתה, אבל על העבודה הקשה - לא הייתה מוכנה לוותר. היא עבדה קשה על תרגילי פיזיותרפיה, אך מדהים שמה שעזר באמת להחזיר אותה לחיים היה היום שבו אחיה זרקו אותה לבריכה של המשפחה - ללא שום הכנה. "לשחות ידעתי כבר בגיל צעיר מאוד, ובמשך הרבה שנים עד שהמחלה התפרצה - הייתי שחיינית לא רעה ואף זכיתי בתחרויות שחייה במסגרת הנבחרת שבה השתתפתי עד גיל 10. 

"פחדתי להיות במים כמשותקת, אבל דווקא שם, בזמן ששחיתי, גיליתי שלא רק שלא שכחתי את המיומנות הזו, גם הייתי די טובה בה". ואז החל המסע המחודש שלה במים, מסע שכלל השתתפות בתחרויות שחייה אולימפיות לנכים, שבהן קצרה 3 מדליות כסף ומדליית זהב אחת. "ממטרה למטרה הרגשתי שכל מה שאני צריכה לעשות כדי ללכת, הוא כוח רצון חזק. להמשיך לנסות, לא להקשיב לקולות הרעים שמסביב, לא לתת לאף אחד להכתיב לי את קצב החיים", היא אומרת. 

ודווקא בנקודה ההיא, בשיא החוזק הנפשי שלה, שמעה על ארגון בשם 'פרויקט הליכה' (באנגלית: Walk Project) - שחרט על דגלו עזרה לאנשים במצבה, והבאתם ליכולת יוצאת הדופן לקום מכיסא הגלגלים ולתפקד כאחד האדם. בעזרת אימונים יומיומיים, הרבה בכי והרבה נפילות - בשנת 2011 הצליחה ויקטוריה לקום מכיסא הגלגלים, ולצעוד את הצעד הראשון שלה - זאת למרות שכל המומחים הכריזו כי זה לעולם לא יקרה. 

עבר זמן קצר וויקטוריה עברה לקביים, ולפני כשלוש שנים קרה המהפך שלו ציפו כולם: ויקטוריה קיבלה רגליים מלאכותיות שבזכותן היא "נעזרת הרבה פחות בקביים או בכיסא הגלגלים שלי, ופחות מרגישה את השיתוק".

האם העבודה הקשה כבר מאחוריה? "ממש לא", מחייכת ויקטוריה חיוך מלא סיפוק על ההישגים שהשיגה כבר, אך המבט בעיניה אומר את הכל. "ברור שזה עדיף מאשר לשבת בכיסא גלגלים ולא להיות מסוגלת להסתכל למישהו בגובה העיניים, אבל האימונים היומיומיים ממשיכים כדי שלא אתנוון", היא אומרת. 

כיום ויקטוריה מספרת את סיפורה בעולם, ומודה כי בלי העזרה הגדולה שקיבלה ממשפחתה בעיקר על ידי האמונה שהאמינו בה - לא הייתה מגיעה למקום שהיא נמצאת בו היום. "כל יום אני מרגישה יותר ויותר בנוח עם המציאות החדשה שלי, וכל יום מרגישה אסירת תודה לכל מי שעזר לי להגיע לזה".

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (71 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים